זכרונות מחיי אברהם שפירא 0 (מבוא), נעתק לעברית מאת ירחמיאל איצקוביץ (דפים 1-15 במחברת הראשונה)

זכרונות מחיי אברהם שפירא

נדפס ב"טאג-מרן-זשורנאל" עתון אידי יומי בניו יורק

ונעתק לעברית מאת ירחמיאל איצקוביץ

י"א ניסן תשט"ז

חלק ראשון

מבוא

אברהם שפירא, גבור העם בארץ ישראל

פגישתו בכנסת עם לורד רוטשילד.

- ביקורו של אברהם שפירא באמריקא.

- זכרונותיו הולכים ונדפסים בטאג מרגן זשורנאל.

- כַתָבָה מאת הַכַתָב דוד פלינקר*, תל אביב

ונעתק לעברית מאת ירחמיאל איצקוביץ

*

*  *

דומיה חגיגית שוררת באולם הכנסת בירושלים. הצירים באו, הפעם, בלבושי חג. כל שרי המלוכה מסובין אל שלחן הממשלה. מסביב לשלחן מסודרים עוד טורים כֻרסות מיוחדות. שם יושבים ראשי הרבנים, מנהל הראשי של האוניברסיטה, ובַתָוֶך, האצילים והאצילות מכל משפחת הרוטשילדים. בתאים - הצירים הראשים: מאנגליה, צרפת ואמריקה, ועל ידם ראשי בתי-אב של הישוב, בראשים ששיבה זרקה בם, וזקנים שהלבינו כשלג. כל אלה הגירו מלפני חמישים-ששים שנה לארץ ישראל, ויירו את אבן הפנה ליסוד מדינת ישראל. על עגלת-עזרה-לחולים הובל דְזֵשמְסְ רוטשילד, האציל בן השבעים וחמש מלונדון, ראש משפחת רוטשילד. הרוטשילדים הושיבו אותו ביניהם על כֻרסת ראש בית אב. אף כי הוא, דזשיימס עִוֵר ומשֻתק היה, בא גם הוא לחלק כבוד של חסד ואמת לנדיב הידוע, אב הישוב, הברון עדמונד רוטשילד הפאריזדי, שעצמותיו הובלו מלפני יום למנוחתו העולמית, בקבוץ שהיה חביב עליו כנפשו - זכרון-יעקב... .

על הבימה הופיע, מלֻבש שחורים, יושב-ראש הכנסת, יוסף שפרינצוג(!). כלם יושבים בעצירת הנשימה בלי נוע וזוע ומחכים על האזכרה החגיגית, על ידי כנסת ישראל לנדיב הגדול. לפתע פתאום הזדקפה דמות גבה-קומה בשערות ראש שהלבינו. אחד מסדרני הכנסת נסה לעקבו(!), באחזו בשרוולו, ונתקל במבטו של משה שרת ונרתע לאחור כשמבקש סליחתו ונמתח זקוף בכל קומתו וידיו למטה. ואברהם שפירא, ראש הבית-אב לישוב, זקוף ושקט, מורם מהעם, צועד צעדים מספר, מרכין את ראשו לכסא של דזשיימס רוטשילד ואוחז בידו. - שלום עליכם! דזשיימס, - אמר, - זה אני, אברהם שפירא. העִוֵר הזקן חטפו וחבקו בשתי ידיו, לטף את פניו וירטן: שפירא יקירי, שפירא. - ופניו הקמוטים והבלים נהרו.

בעיני רבים מזהירים אגלי דמעה. מכרים עתיקים נזכרים בקולוניל הצעיר במדיו האנגליים, שבא רוכב על סוסו לביתו של אברהם שפירה(!), תיכף אחרי, שחיילי אנגליה כבשו, במלחמת האולם הראשונה את ארץ ישראל.

אברהם שפירא, זקן בגיל של שמונים וחמש, (עד מאה ועשרים) הגיר, מלפני שבעים וחמש שנה, עם הוריו לארץ ישראל, משדמות הדשנות באוקריינע. אולם נעשה חלק מארץ ישראל, עצם מעצמותיה. כבשנים הקודמות צועד הוא בצעדי און ובטחה על שדות ישראל ועריה. כל שביל ארץ ישראל ומעגלותיה נהירים לו. הוא נכח ביסודם של כל ישוב בארץ ישראל, וחרות על לבו תולדות כל ישוב ומאבקיהם ומלחמותיהם שהוא השתתף ברבים מהם.

כשהוא הולך תמיר וזקוף בחוצות תל אביב או ירושלים, מחייכים לו העוברים ושבים, וקמים לפניו היושבים בבתי-קפה. והאמהות המטיילות עם ילדיהן מרימות אותם על זרועותיהן ומצביעות להם. - ראו נא! ילדים ראו. הנה הוא אברהם שפירא, ד' יברכהו ויאריך ימיו.

אשתקד, במצעד עד-לא-ידע של פורים, ראוהו רוכב על סוס לבן בראש המצעד במשך של חמש שעות. הצעירים עיפו ויגעו ויפלו מרגליהם. לא כן אברהם שפירא, הוא חייך, ורחמיו נכמרו עליהם ויאמר: בנים מָחֳלָשִים רחימים... הוא, הפטריארך של הישוב, הגבור בישראל הגדול, האביר, הוא היה והווה היהודי הפשוט, העניו, העממי.

הילדים בפתח-תקוה יחד עם הוריהם באים בכל יום-חג לביתו של אברהם שפירא לאחלהו: "מועדים לשמחה"! ומקבלים ממנו: ברכת "חגים וזמנים לששון ולשמחה". והוא מספר להם מכל הקורות אותם בימים שעברו, כשם שספר להוריהם בשנים הקדמוניות, רק בינתים נוספו מאורעים שונים ומעשיות.

כעת לישראל מפקדי צבא מִשֶלָה, ושרי ממשלה וכֻלם הם בנים לשפירא. הלא לא רחוק העת, שמשה-לו (משה שרת) הלך ללמד בבית הספר ברחוב הרצל, וכלם באים לו, והוא מזכירם על העת שתל-אביב היה גל אבנים ועפר, ופתח-תקוה, מדבר, והערבים סביבם היו מתנהגים כפראים ביער.

אולם לא רק היהודים היו אוהבים אותו. אמנם, לא היה להם, להערבים שום יסוד לאהב אותו. הוא ערך מלחמות קשות עליהם במשך שנים רבות, ומידו באו להם תבוסות קשות אין מספר. למרות כל אלה, מזכירים הערבים מכל השכבות, הן העשירים והן מדלת העם, את שמו ביראה ובחיבה, והם מעניקים לו מתנות ומזמינים אות למשתיהם ולשמחותיהם. הם יכנוהו בשם שייך איבראים מוסא, ויודעים הם, כי הוא מתנהג בצדק גם עם מתנגדיו. הוא מעניש בקפדנות, אולם נכון תמיד להשלים. מוצא פיו קדוש הוא והבטחתו יקיים בייקנות.

אירע פעם, מלפני הרבה שנים, בעת התמרדות הערבים, ונוטרים ישראלים הֻקפו לפתע פתאום על ידי מאות ערבים מזֻוינים. הקצין האנגלי נדהם ויפג לבו, והנוטרים היהודיים היו צעירים וטירונים.

במקרה, נמצא אז במקום ההוא אברהם שפירא. חיש מהר קפץ שפירא על סוסו, ובחרב שלופה ששאל מאת הקצין האנגלי קרא בקול: - יהודים אחרי! והוא היה הראשון להבקיע לתוך ההמון הערבים המזֻינים.

המתנפלים, כשראו את הגבור איברהים מוסא עם חרבו השלופה והממׂרָטָה נדהמו ונרתעו לאחור מבׂהלים.   הקצין האנגלי היה מאז ידידו הנאמן של אברהם שפירא. והיה מבקרו לעתים קרובות בביתו של מצילו.   אברהם שפירא הוא יליד אוקריין הרוסי. אולם הוא הסתגל עם החיים בארץ האבות, וגם על חיי הערבים ויודע הוא היטב את מנהגיהם, את מזגם, את אפן חייהם, את ערמומיותם, וגם את נימוסיהם, כאין אחר כמוהו.

הנפלא ביותר, כי גם עם האנגלים עלה לו להתידד, כמו עם הטורקים מלפנים. היו שרים אנגליים שוהים בישראל, בעלי דרגות גבוהות ביותר עד נחותי דרגה. מצוים היו ביניהם ידידים וגם שונאי ישראל, ועוד יותר מהם היו אדישים, שכל מגמת פניהם היתה לחיות חיים של שלוה ולבלות בטוב.

כל אלה לא קבלו את פני באי-כח היהודים בסבר פנים יפות, לא היו מרוצים מביקורם. באי-כח היהודים היו באים תמיד בטרוניה, היו קובלים על עולות שנעשו להם, היו דורשים משפטי צדק, היהודים לא נתנו להם מרגוע. גם בנוגע-לזה, היה אברהם שפירא יוצא מן הכלל. הוא היה האגדה החיה של ישוב שנצץ(?) ממדבר. הוא היה האביר המנצח שהיה הראשון להושיט יד של שלום למנֻצח.   היו כל הדלתות של משרדי השלטונות פתוחות לפניו. לא היה זקוק להודיע מראש על ביקורו לכל קצין, ואף גם לא לנשיא ישראל, ולא לראש הממשלה. היא יודע, כי תמיד הם מרוצים לקבלו.

וכן היה יחסו עם באי-כח ממשלת אנגליה הגבוהים ביותר. לאברהם שפירא היה הרשות לבא להם בכל עת ובכל שעה, ומעולם לא השיבו את בקשתו ריקם.   בעת ההתנגשויות בין היהודים והערבים נפל בחור אחד, אשר היה תחת פקודתו של אברהם שפירא, לבית הכלא. הוא נאשם בחטא חמור מאוד, אשר אחת דתו למות על התליה. אברהם שפירא הלך לירושלים לראות את ראש ועד הלאומי אז קולונל קיש, ואת עורך הדין של הסוכנות הישראלית אז, דוב יוסף. הם הבטיחו לו לעשות מה שביכלתם. אולם סוברים היו, כי תקוה נואשה היא. עברו ירחים מספר והאסיר עוד היה כלוא, בלי חקירה ודרישה ובלי משפט, בבור הרקבון.   אברם שפירא הלך עוד פעם למנהלי הסוכנות ובקש מהם רשות ללכת לראות את ראש המשטרה.   הוא קבל את הרשיון, אולם פקפקו אם יבוא איזו תועלת.   בלי כל הזמנה ובלי הודיעם מראש, נכנס אברהם שפירא למשרד ראש המשטרה. כל הקצינים, כשראוהו, קמו ממושבם, והראש לא אחר לקדמו ויזמינהו לחדרו.  הביאו קפה שחורה טורקית, וכמנהג המדינה הם לגמו חרש ולאט עד שכלו לשתות.  אז ענה ראש המשטרה ואמר: - נו, מר שפירא מה בלבך לאמר? אברהם שפירא אמר לו את בקשת, והוא הטה אזן קשבת לו בלי דבר דבר. הוא צוה להכניס עוד קפה שחורה, ולבסוף אמר: - בקשתך, מר שפירא, תמלא.   בעוד שני ימים ישב האסיר בבית שפירא, ובעינים מלאות דמעה משמחה, ספר לו, כי לפתע קראוהו ואמרו לו: צא ולך לבית אברהם שפירא.

אברהם שפירא גם ידע, אימתי לדרוש עצירות האסיר בבית הכלא, כשימצא הכרחיות בדבר, ואז היה גם הנסיך, ראש בא-כח ממשלת האנגלית, לורד סמואל מרכין את ראשו לבקשת אברהם שפירא.

זאת אירא בשנת תשע עשרה עשרים ואחת, באחד במאי. עשרות אחדים יהודים ובתוכם הסופר י.ח. ברנר נרצחו, רצח חיות טורפות, על ידי הערבים לפתע פתאום. הישוב התרגש ולא יד שלו. אברהם שפירא יצא תיכף לתל אביב להתיעץ עם מאיר דיזענגוף על ארגון להגנה. - ראה תראו - אמר שפירא בעוד ימים מספר יבׂאו לפתח-תקוה, ואז נִקׂם את נקמת דם אחינו השפוך ונשיב להם את גמולם בראשם.   בחמישה במאי התקיפו הערבים את פתח תקוה. בראשם עמד השייך אבו-קישעק ובראש ההגנה עמד אברהם שפירא. אחרית הקרב היתה מרה להם. הם השאירו בפתח-תקוה ארבעים ושמונה מתים והרבה פצועים לקחו אתם. מהיהודים נפלו חמישה קרבנות. את השייך אבו-קישעק לקחו שבי ומסרו אותו לבית-הסהר בירושלים.

השייכים הערביים היו מטרידים תכופות את הנסיך הרברט סמואל. גם זעום הנפש, המופטי השנוא היה הולך ושב לחלות את פני הנסיך לשחרר את השייך האסיר. - לכו אל אברהם שפירא, היה הנסיך משיב אותם, ורק דברי פיו ישחררו אותו.

אבו קישעק ישב אסור בבית הכלא שלוש שנים. פעם בִקֵר הנסיך, הרברט סמואל בבאר שבע. לכבוד ביקורו עשו משתה, ואנשי שם הֻזמנו למשתה, גם יהודים גם ערבים טרם הוסבו אל השלחן אמרו הערבים שהם לא יוכלו ללכת אל השלחן לאכל כל עוד אחיהם אבו קישעק כלוא בבית הכלא. התגלגל משא ומתן ותגרנות ממושכה, וברגע של הפגה נפלט מפיו כי הוא יִשָחרר.    תיכף באו ראשי הישוב אל אברהם שפירא והבשורה בפיהם. הם אמרו לו, כי אין כל עצה עכשיו, אחר שהנסיך הבטיח להם לשחררהו. 

אבל אברהם שפירא אחרת חשב, וילך לראות את הנסיך בארמונו. הגברת סמואל קדמה את פניו ותזמינהו לשבת. הנסיך לא היה בביתו, הוא רכב על סוסו לים המלח. וישהה בשיחה עם הגברת כשתי שעות על המרפסת הפתוחה לִרְוָחָה, עש שראה את הנסיך רוכב על סוסו מתקרב אל ארמונו, וירד אליו. הנסיך, כשראהו ירד מעל הסוס ובפנים צוהלים אמר לו: - הֲבָאתָ לראותני אודות אבו קישעק? שתי שעות ישבו יחדיו ומשוחחים על היחס בין הערבים והיהודים, והנסיך משתדל לשכנעו כי על היהודים להמשיך חסד להערבים.    כבוד מעלתך ידבר אלי בהשגת משפט האנגלי ודין הישראלי, אולם בארץ זו ישתררו משפט מחמד ודין הישמעאל, האומר: כי המתקיף מחויב לבקש סליחה ומחילה, ואם לא, הרשות לו להמשיך בהתקפות, וכהפקר יחשבו בעיניהם. אבו קישעק התקיף על פתח-תקוה ועליו החובה לבקש סליחה ומחילה מיושבי פתח-תקוה. ואם לא, ידע תדע, כי הערבים יאמרו, כי הפקר הוא דם היהודים.   הנסיך לִוָוה את שפירא עד המדרגות, ולא הבטיח לו מאומה. אולם שפירא שכנע מלחץ ידו של הנסיך, שאבו קישעק עוד אסיר הוא. 

למחרת קרא הנסיך את ראשי הערבים ויאמר אליהם: - ידע תדעו כי בן חורים הוא אבו קישעק, אבל קדם עליכם ללכת אל אברהם שפירא לבקש סליחה ומחילה, בשם אבו קישק, ממנו כהבטחתכם.   עוד שלושה חדשים ישב אבו קישעק בבית-הכלא עד שראשי הערבים באו אל שפירא. הוא אמר אליהם. על אבו קישעק החוב להביא כשב, מלח, ופלפל, ועליכם לחתום על שטר של שמונת אלף ליר"ה דמי פדיון כמנהג, ואז יצא אבו קישעק לחרות.   וכך הווה, אז נסע אברהם שפירא אל בית הכלא, צוה להגיש קפה טורקית ויוציא את השייך מכלא...

בחצר של אברהם שפירא נערך טכס הסולחה עם כשב כמנהג. ובעוד חשדים מספר היה שייך איבראים מן המחותנים הראשונים על חגיגת חתונתו של אבו קישעק.

פתח תקוה חוגגת כעת את יובלו השמונים וחמש של אברהם שפירא. אבל שייכותו של אברהם שפירא היא לא רק לפתח-תקוה כי אם לכל המדינה. הוא, אברהם שפירא אמר לי: מודה אני ומשבח את הבורא יתברך שמו, על הזכות שזכנו ללות את הבארון הישיש, ועל שהחיני לראות במו עיני את מדינת ישראל, כשהיא תבנה תיכונן.

אברהם שפירא יספר הוא בעצמו לקוראי הטאג-מרגן-זשורנל את האבטוביגרפיה שלו ואת דרך חייו שהיתה תקופה של גבורת ישראל ויצור. הם מתחילים להופיע בטג-מרגן-זשורנל ביום הששי הבא עלינו לטוב י"א ניסן תשט"ז.

       

אברהם שפירא                הברון ג'יימס רוטשילד


* דוד פלינקר - לא מצאתי הרבה אינפורמציה עליו. יכול להיות שהיו שני עיתונאים בשם זה. האחד נולד ב-15.8.1897 בגור, פולין, היה העורך של דאס אידישע טאגבלאד בוורשה, ועלה לארץ ב-1941. את האינפורמציה הזאת קיבלתי כאן (דף מאנציקלופדית תדהר לחלוצי היישוב ובוניו, שנסרקה והועלתה לאינטרנט).
האחר (אם זה באמת אחר) חי בין השנים 1900 - 1978, היה עיתונאי של הטאג-מורגן-זשורנל בניו-יורק, וגם הוא עלה לארץ בסופו של דבר; הוא מוזכר כאן (בלוג של תנועה כלשהי להפלת הקפיטליזם ומהפכה סוציאליסטית, שם פלינקר מוזכר כעיתונאי שדיווח שבן-גוריון שיתף פעולה עם הנאצים), וכאן (The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe).
הסיבה לכך שאני חושבת שזה אותו אדם, היא השאילתא שמופיעה בפורום "תפוז אנשים" כאן (על ידי נכדתו, שמחפשת מישהו שיעזור לה לקרוא את חמשת כרכי ספרו שנכתב ביידיש).
פלינקר היה עיתונאי וסופר. כתב ספר בשם "וורשה", "עיתונאות יהודית שהיתה", ועוד ספרים.
עוד מקומות עם אינפורמציה עליו:
כאן ציטוט מספרו "ורשה".
כאן על ספר שערך עם שלום רוזנפלד ומרדכי צאנין.
נקרא "עיתונאי אורתודוכסי" כאן.