פרק אחד-עשר (עמודים 6-13 במחברת)
(מבוא קצר על "זכרונות אברהם שפירא" יש כאן)
הייתי המתווך ורודף שלום בין הערבים. כשריב התפרץ ביניהם בעת שהיו נאספים לטכס חגיגי של ברית מילה.
מִשְרָתִי הרשמית היתה לשמר נכסיהם של היהודים מעיניהם הירוקים של אנשי המדבר הפראים. עבודתי הביאה אותי במגע עם הערבים והבדוים. מפעם לפעם הייתי עורך קרב אתם ומרגישים היו את ידי הקשה. ולמרות כל זה היו הרבה מהם ידידי אחרי בואם אתי במגע. אירע לא פעם שנקראתי להם להיות השופט ביניהם והמכריע במחלוקותיהם, ולעתים קרובות גם במלחמות הדמים שלהם ומאבקיהם.
ברצוני לרשם מאורע המתאר את חיי הערבים בעת ההיא, מלפני חמישים וששים שנה. וזאת יתן לקורא את היכלת ללמוד לדעת את התלאות והקֻשיים שעברו על היהודים בחיותם בסביבה של אנשי מדבר פראים, אשר להרג איש היה לחם חֻקם. שכני הבדוים התכוננו לחוג שמחה חגיגית של ברית מילה. קורא אנכי טכס זה "ברית". אולם טכס הברית שלהם שונה הוא מטכס הברית שלנו. כידוע מקיימים הערבים - המתיחסים כנכדי של אברהם אבינו, ואת הדודה הגר יחשבו לאם זקנתם - את מצות מילה. אבל אין הם מולים את בניהם ביום השמיני כמו היהודים, אין להם זמן קבוע. חלקם מולים כשהבחור מגיע לשמונה-עשר וחלקם כשהוא עוד ילד בן שמונה. אם כה ואם כה עושים הם משתה גדול ביום חגיגת הברית. ובעיה קשה היא לישבה להערבים העניים. בעתותי לא יכלו הערבים לערך סעודה כזאת על חשבונם הפרטי, כי הדלות היתה השלטת בבתיהם. מה עשו? היו ממתינים, לעתים קרובות, שנים מספר, עד שנאספו מספר הגון של מועמדים למילה, וכֻלם נמנו על הסעודה ואיש איש נתן את חלקו להוצאות הסעודה. לברית שיתופים כזאת מעֵדָה של עשרה או עשרים מועמדים היו מזמינים גם אותי, ואנכי לא יכלתי להשיב את פניהם ריקם, לא לא חשקה נפשי לקנות אויבים נצחיים. פעם הלכתי לחוג אתם חג כזה יד עם עוד אוחרים שבאו מרחוק ומקרוב. באו בדוים, פלחים ושייכים, וכל אחד הביא מתנות כמנהג. בין הקרואים היו בדוים משני שבטים שהיו אויבים איש לאחיו, והיו מעריכים קרבות ומלחמות ביניהם. כאשר הופיעו שני הצדדים היריבים במקום אחד הרגישו כי הר גועש והולך ומתגעש. אולם זקני הכפר קִווּ כי הכל יהיה בסדר ולא יזלזלו בכבוד סעודת המצוה, ושלום ישרה שם.
בתחילה היה הכל בסדר גמור. המוהל עשה את עבודתו הקדושה בשלמות. וככלותו ישבו כֻלם על הארץ ורגליהם מקֻפלים מתחתם כמנהג האורינט, והאכילה החלה. ככלותם לאכל הוחל החלק השני של הטכס. זהו חלק של שיר, זימרה וריקוד. האורחים והמחֻתנים אחזו איש אחיו בידיהם, והריקוד הוחל. ברצוני להעיר בזה, כי הצניעות יזָהר אצל בדייקנות. הגברים אינם רוקים יחד עם הנשים. הנשים מתרחקות מרחק רב מהגברים, ומעריכות מעגל ויוצאות במחולות נשים. אוי לגבר שיעיז לגשת אל הנשים, דמו בראשו, לא יצא חי מהכפר. ואחר המערכה השניה בתא השלישית. וזו היא המערכה העיקרית בשמחות הערבים וכלולה משתי מערכות אם נערכה בטוב טעם. המערכה הראשונה היא האבקות בחרבות. התגוששויות כאלה היו נערכות לפנים גם ביבשת אירופה, והשנית היא תחרות במירוץ סוסים. לתחרות זו הזמינו גם אותי כי גם אני נמניתי בין הפרשים המצֻיָנים.
אולם למערכה השניה לא הגיעו, כי מלחמת דמים התפרצה במערכה הראשונה. והנני לתאר לפניכם האבקות חרב של רוכבי סוסים. הפרשים מתחלקים לשתי פלוגות, כל פלוגה שולחת מבין שורותיה פרש אחד וחרבו בידו ובשצף קצף מדהירים הם את הסוסים זה נגד זה, והרקב הדרמתי מתחולל עד לזמן מסֻים. וכשהם גומרים יצאו שניים, שלישיים, וכ"ו, עד גמר המערכה הראשונה. הצופים הומים ורועשים וקולותיהם מגיעים עד לשמים, שנדמה כאלפי רבבות צבא מלחמה מעריכים מלחמה נוראה. חוק קדוש להם להזהר מאד לבלי פגע איש את אחיו. זמן מסֻיָם עבר הכל בשלום והנה נפגשו שני צעירים משתי הפלוגות העוינות ואחד פגע בחרבו את איש ריבו. כשראו הצופים את הנעשה לאחד משבטים על ידי אחד מבט השנוא להם, החלה מהומת דמים. חבריו של הנפצע התנפלו בקולות פראיים על הפרש אויבם, וחבריו משבטו לקחוהו תחת חסותם, וברגעים אחדים נצנפו שתי המחנות לצנפה אחת של גופים, הכו איש את אחיו בכל הבא לידם; מאכלות, חרבות, מטילי ברזל, אלונים וגם באגרופים. הקולות הגיעו עד לב השמים, ויותר מכלם שפשפו את גרוניהם הנשים. אנכי עמדתי מן הצד ואתבונן מרחוק. לבסוף עלה לי עם עוד זקנים מספר מכפרי השכנים להפריד את הנלחמים. וישארו על שדה הקטל אחד מת משבט אחד ושני מתים מהשבט השני מלבד מֻכים ופצועים לרוב. השמחה נשבתה והאורחים מהרו להפרד ולנסוע מזה. רבים לקחו את מתנותיהם בחזרה.
עם זאת לא נגמר המאורע המעציב. השנאה התלקחה ביניהם ביתר שאת, ובמשך שנה אחת נפלו עשתי-עשר קרבנות, שבע משבט אחד וארבעה מהשבט השני. לבסוף נוכחו זקני הכפרים האחרים, שעליהם החובה לשים סוף למשחק הדמים הזה, ואם לא, ישחטו איש את אחיו, וכֻלם יתמו בעוונם. ויחלו לחבל תחבולות איך להביאם בברית של שלום, אחרי שמשבט אחד נפלו שבעה הרוגים ומהשני רק ארבעה, ולפי אמונת הערבים אין לנהרגים מנוחה בקברם עד כי יִקֹמוּ את נקמת דמם השפוך בדם השופך.
אחד משא ומתן מָאֳרָך בררו שני הצדדים איש אחד מכל שבט, שייך חשוב, לבורר. שני הבוררים באו אלי, ויעשוני לשופט, ומוצא פי יהיה קודש וישָמֵר. נכנסנו לטכס עצה בכפר אחד הבוררים. השייך אבו הישועה, אשר עליו עוד נשוחח. נמננו וגמרנו להכריז קֹדֶם כל, שביתת נשק לשלושה ירחים כדי לשכך את הרוחות. במשך כל עת השביתה לא יראה פני איש משבט אחד בכפר של השני אלא אם קבלו רשיון מהבוררים. כעבור שלושת החדשים נפגשנו שוב, אנכי ושני הבוררים. שני הבוררים האריכו בתרגנותם, עמדו בעקשנותם ולא נסגו אחור אף כחוט השערה, ואין אחד מוותר על מה שהוא לרעהו, המו, רעשו, הרימו את קולותיהם עד שנצטרדו שניהם. אז פנו אלי ויאמרו: - נו, אבראים - מכו. הלא שמעת את תלונותינו, ואתה, היה שופטנו. אז קמתי ואכריז את פסק דיני, ובקול חוגג אמרתי: שני השבטים היו אורחים קרואים ולשניהם היתה הרשות להשתתף בשמחה. ארבעה ארבעה נפלו מכל צד וצד, ושלושה ההרוגים ששבט אחד סבל יותר מהשני, הלא אחד מהם, הוא האשם בכל השערוריה, כי הוא היה הראשון שפגע בחברו, ודמו בראשו ואין לו גאולה, נשארו השנים שגאולה תהיה להם, ועל השבט השני לשלם כפי החוק שכתוב בספרי נבוא מחמד, והנבוא גם אמר, כי עניי עם יוכלו לשלם גם בצאנם ובבקרם. לכן מכריז אנכי את פסק דיני: ששנה תמימה ינתן להם לאסף די כסף הגאולה, וגם מכריז אנכי שביתת הנשק עוד לשנה. פסק דיני הפיק רצון של שני הצדדים. וככלות השנה עשו סעודת סולחא. הפעם שחט שוחט יהודי את הכבשים כדת וכדין, וגם אני, השופט היה בין המשתתפים בסעודה, וברית שלום נכרת בין שני השבטים בעזרתי. כעת מתאמץ מר המרשולד לאחה את הקרע בין מדינת ישראל ומדינות הערבים. מובטחנו כי לא ימצא כל קֻשיים בישראל. אחלי, כי יעלה לו לשכנע גם את הערבים, כי כריתת ברית שלום עם ישראל יהיה להם, להערבים לתועלת רבה, לא פחות משהיא לישראל, ואז בודאי יהי" מר המרשולד מראשי הקרואים לסעודת סולחא ומקומו בראש השלחן כמוני לפני ששים שנה.
הייתי המתווך ורודף שלום בין הערבים. כשריב התפרץ ביניהם בעת שהיו נאספים לטכס חגיגי של ברית מילה.
* *
*
מִשְרָתִי הרשמית היתה לשמר נכסיהם של היהודים מעיניהם הירוקים של אנשי המדבר הפראים. עבודתי הביאה אותי במגע עם הערבים והבדוים. מפעם לפעם הייתי עורך קרב אתם ומרגישים היו את ידי הקשה. ולמרות כל זה היו הרבה מהם ידידי אחרי בואם אתי במגע. אירע לא פעם שנקראתי להם להיות השופט ביניהם והמכריע במחלוקותיהם, ולעתים קרובות גם במלחמות הדמים שלהם ומאבקיהם.
ברצוני לרשם מאורע המתאר את חיי הערבים בעת ההיא, מלפני חמישים וששים שנה. וזאת יתן לקורא את היכלת ללמוד לדעת את התלאות והקֻשיים שעברו על היהודים בחיותם בסביבה של אנשי מדבר פראים, אשר להרג איש היה לחם חֻקם. שכני הבדוים התכוננו לחוג שמחה חגיגית של ברית מילה. קורא אנכי טכס זה "ברית". אולם טכס הברית שלהם שונה הוא מטכס הברית שלנו. כידוע מקיימים הערבים - המתיחסים כנכדי של אברהם אבינו, ואת הדודה הגר יחשבו לאם זקנתם - את מצות מילה. אבל אין הם מולים את בניהם ביום השמיני כמו היהודים, אין להם זמן קבוע. חלקם מולים כשהבחור מגיע לשמונה-עשר וחלקם כשהוא עוד ילד בן שמונה. אם כה ואם כה עושים הם משתה גדול ביום חגיגת הברית. ובעיה קשה היא לישבה להערבים העניים. בעתותי לא יכלו הערבים לערך סעודה כזאת על חשבונם הפרטי, כי הדלות היתה השלטת בבתיהם. מה עשו? היו ממתינים, לעתים קרובות, שנים מספר, עד שנאספו מספר הגון של מועמדים למילה, וכֻלם נמנו על הסעודה ואיש איש נתן את חלקו להוצאות הסעודה. לברית שיתופים כזאת מעֵדָה של עשרה או עשרים מועמדים היו מזמינים גם אותי, ואנכי לא יכלתי להשיב את פניהם ריקם, לא לא חשקה נפשי לקנות אויבים נצחיים. פעם הלכתי לחוג אתם חג כזה יד עם עוד אוחרים שבאו מרחוק ומקרוב. באו בדוים, פלחים ושייכים, וכל אחד הביא מתנות כמנהג. בין הקרואים היו בדוים משני שבטים שהיו אויבים איש לאחיו, והיו מעריכים קרבות ומלחמות ביניהם. כאשר הופיעו שני הצדדים היריבים במקום אחד הרגישו כי הר גועש והולך ומתגעש. אולם זקני הכפר קִווּ כי הכל יהיה בסדר ולא יזלזלו בכבוד סעודת המצוה, ושלום ישרה שם.
בתחילה היה הכל בסדר גמור. המוהל עשה את עבודתו הקדושה בשלמות. וככלותו ישבו כֻלם על הארץ ורגליהם מקֻפלים מתחתם כמנהג האורינט, והאכילה החלה. ככלותם לאכל הוחל החלק השני של הטכס. זהו חלק של שיר, זימרה וריקוד. האורחים והמחֻתנים אחזו איש אחיו בידיהם, והריקוד הוחל. ברצוני להעיר בזה, כי הצניעות יזָהר אצל בדייקנות. הגברים אינם רוקים יחד עם הנשים. הנשים מתרחקות מרחק רב מהגברים, ומעריכות מעגל ויוצאות במחולות נשים. אוי לגבר שיעיז לגשת אל הנשים, דמו בראשו, לא יצא חי מהכפר. ואחר המערכה השניה בתא השלישית. וזו היא המערכה העיקרית בשמחות הערבים וכלולה משתי מערכות אם נערכה בטוב טעם. המערכה הראשונה היא האבקות בחרבות. התגוששויות כאלה היו נערכות לפנים גם ביבשת אירופה, והשנית היא תחרות במירוץ סוסים. לתחרות זו הזמינו גם אותי כי גם אני נמניתי בין הפרשים המצֻיָנים.
אולם למערכה השניה לא הגיעו, כי מלחמת דמים התפרצה במערכה הראשונה. והנני לתאר לפניכם האבקות חרב של רוכבי סוסים. הפרשים מתחלקים לשתי פלוגות, כל פלוגה שולחת מבין שורותיה פרש אחד וחרבו בידו ובשצף קצף מדהירים הם את הסוסים זה נגד זה, והרקב הדרמתי מתחולל עד לזמן מסֻים. וכשהם גומרים יצאו שניים, שלישיים, וכ"ו, עד גמר המערכה הראשונה. הצופים הומים ורועשים וקולותיהם מגיעים עד לשמים, שנדמה כאלפי רבבות צבא מלחמה מעריכים מלחמה נוראה. חוק קדוש להם להזהר מאד לבלי פגע איש את אחיו. זמן מסֻיָם עבר הכל בשלום והנה נפגשו שני צעירים משתי הפלוגות העוינות ואחד פגע בחרבו את איש ריבו. כשראו הצופים את הנעשה לאחד משבטים על ידי אחד מבט השנוא להם, החלה מהומת דמים. חבריו של הנפצע התנפלו בקולות פראיים על הפרש אויבם, וחבריו משבטו לקחוהו תחת חסותם, וברגעים אחדים נצנפו שתי המחנות לצנפה אחת של גופים, הכו איש את אחיו בכל הבא לידם; מאכלות, חרבות, מטילי ברזל, אלונים וגם באגרופים. הקולות הגיעו עד לב השמים, ויותר מכלם שפשפו את גרוניהם הנשים. אנכי עמדתי מן הצד ואתבונן מרחוק. לבסוף עלה לי עם עוד זקנים מספר מכפרי השכנים להפריד את הנלחמים. וישארו על שדה הקטל אחד מת משבט אחד ושני מתים מהשבט השני מלבד מֻכים ופצועים לרוב. השמחה נשבתה והאורחים מהרו להפרד ולנסוע מזה. רבים לקחו את מתנותיהם בחזרה.
עם זאת לא נגמר המאורע המעציב. השנאה התלקחה ביניהם ביתר שאת, ובמשך שנה אחת נפלו עשתי-עשר קרבנות, שבע משבט אחד וארבעה מהשבט השני. לבסוף נוכחו זקני הכפרים האחרים, שעליהם החובה לשים סוף למשחק הדמים הזה, ואם לא, ישחטו איש את אחיו, וכֻלם יתמו בעוונם. ויחלו לחבל תחבולות איך להביאם בברית של שלום, אחרי שמשבט אחד נפלו שבעה הרוגים ומהשני רק ארבעה, ולפי אמונת הערבים אין לנהרגים מנוחה בקברם עד כי יִקֹמוּ את נקמת דמם השפוך בדם השופך.
אחד משא ומתן מָאֳרָך בררו שני הצדדים איש אחד מכל שבט, שייך חשוב, לבורר. שני הבוררים באו אלי, ויעשוני לשופט, ומוצא פי יהיה קודש וישָמֵר. נכנסנו לטכס עצה בכפר אחד הבוררים. השייך אבו הישועה, אשר עליו עוד נשוחח. נמננו וגמרנו להכריז קֹדֶם כל, שביתת נשק לשלושה ירחים כדי לשכך את הרוחות. במשך כל עת השביתה לא יראה פני איש משבט אחד בכפר של השני אלא אם קבלו רשיון מהבוררים. כעבור שלושת החדשים נפגשנו שוב, אנכי ושני הבוררים. שני הבוררים האריכו בתרגנותם, עמדו בעקשנותם ולא נסגו אחור אף כחוט השערה, ואין אחד מוותר על מה שהוא לרעהו, המו, רעשו, הרימו את קולותיהם עד שנצטרדו שניהם. אז פנו אלי ויאמרו: - נו, אבראים - מכו. הלא שמעת את תלונותינו, ואתה, היה שופטנו. אז קמתי ואכריז את פסק דיני, ובקול חוגג אמרתי: שני השבטים היו אורחים קרואים ולשניהם היתה הרשות להשתתף בשמחה. ארבעה ארבעה נפלו מכל צד וצד, ושלושה ההרוגים ששבט אחד סבל יותר מהשני, הלא אחד מהם, הוא האשם בכל השערוריה, כי הוא היה הראשון שפגע בחברו, ודמו בראשו ואין לו גאולה, נשארו השנים שגאולה תהיה להם, ועל השבט השני לשלם כפי החוק שכתוב בספרי נבוא מחמד, והנבוא גם אמר, כי עניי עם יוכלו לשלם גם בצאנם ובבקרם. לכן מכריז אנכי את פסק דיני: ששנה תמימה ינתן להם לאסף די כסף הגאולה, וגם מכריז אנכי שביתת הנשק עוד לשנה. פסק דיני הפיק רצון של שני הצדדים. וככלות השנה עשו סעודת סולחא. הפעם שחט שוחט יהודי את הכבשים כדת וכדין, וגם אני, השופט היה בין המשתתפים בסעודה, וברית שלום נכרת בין שני השבטים בעזרתי. כעת מתאמץ מר המרשולד לאחה את הקרע בין מדינת ישראל ומדינות הערבים. מובטחנו כי לא ימצא כל קֻשיים בישראל. אחלי, כי יעלה לו לשכנע גם את הערבים, כי כריתת ברית שלום עם ישראל יהיה להם, להערבים לתועלת רבה, לא פחות משהיא לישראל, ואז בודאי יהי" מר המרשולד מראשי הקרואים לסעודת סולחא ומקומו בראש השלחן כמוני לפני ששים שנה.
דאג המרשולד לפני בניין האו"מ בניו יורק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה