פרק עשירי (עמודים 1-6 במחברת)
(מבוא קצר על "זכרונות אברהם שפירא" יש כאן)
התאמצתי לרכש לנו ידידים הרבה בין הערבים. - הלקח שלמדתי לא לפנות עוד לעזרה למשטרה הטורקית.
היה אתנו אחד יושב פתח-תקוה, שכֻלם כנוהו הַטֶשרְקֶס היהודיי, כי מקַווקַז היה מוצאו. הוא היה שולחני, או כפי שכנוהו בעברית: חלפן. היות שלא היה לנו שום בנק בעת ממשלת הטורקית, ואנשים באו הנה מכל אפסי תבל, והביאו אתם מעות ממדינות שונות, לכן זקוקים היינו לחלפן. הוא גם הנהיג מטבעות משלו, מצלצלים (קליין געלט). אגב, מזה נבעו שטרי בנק שלנו הראשונים מפתח-תקוה. היה החלפן שלנו יוצא מפתח-תקוה, רכוב על סוסו כל יום שישי בשבוע. כֻלם ידעו כי הוא מחזיק בחֻבו סכום גדול לפי השגתנו אז. פעם התנפלו עליו רוצחים ויירו בו וירצחוהו ויבוא להם את כל הונו. כאשר הגיעה לנו הידיעה המעציבה כבר היתה שלש אחר הצהרים. יצאתי תיכף לדרך. כאשר הגעתי ליפו כבר הגיעה השעה להדליק נרות של שבת. הלכתי לראות את הרב קוק ולשאל אותו אם מותר לי להמשיך בצייד אחרי הרוצחים ביום השבת.
אחרי שהוא התיר לי להמשיך באתי בקשר עם ראש הזשאנדרם הטורקי, והוא נאות לתן לידי חמישה זשנדרמים וַיְצַוֵם לשמוע בקולי. אולם לדבר אחד לא הסכים, שאנשיו יצאו אתי בלילה. לשוא היו דברי אליו, כי אין לנו להתמהמה, כי בין כה וכה והרוצחים ימלטו. דברי היו ללא הועיל. הלילה, אמר, נִתן לשֵנָה ולָפוּש, ולא היה לי כל ברירה. כמובן לא המתינו לנו הרוצחים עד כי יקיצו הטורקים, ונעלמו באשון הלילה. ולי היה זה ללקח טוב, לא לפנות עוד לעזרה למשטרה הטורקית. ימים ספורות, אחרי תבוסתי על ידי משטרה הטורקית, באו אלי מספר משבט הבדוים הגרים בכפר סמוך לנו, ויספרו לי, כי גנבים באו הלילה ויגנבו את כל צאנם ובעירם, וזה היה כל רכושם. אנשי השבט הזה היו נשכרים לפעמים לי כשומרים, וארגיש כחוב מוטל עלי להושיעם בעת צרתם. לקחתי אתי ששה מהם ונעקב על עקבותיהם. לעת ערב הגענו לכפר ערבי הידוע לנו כקן של שודדים וגנבים. העקבות כיונונו בדיוק לכפר הזה.
ידעתי היטב כי באנו אל המקום הנכון. אולם תכסיסי היה לנסות קדם בחלקות ובדברי נימוס, לפנות להם לרוח היושר שבהם, וּלְחוּש הכבוד של שכנינו היקרים.
זקן הכפר עם כל נכדיו קדמו אותנו ויזמינונו לסעודה חגיגית עם כל חשובי הכפר.
קבלנו את הזמנתם ברצון טוב. כי אין להשיב הזמנה לסעודה כזאת, אם אין בנפשך לקנות לך שונא נצחי. לסעודה כזאת שוחטים הם כשב, וכמנהגם מובילים הם את הכשב החיה לאורחם החשוב ולפני עיניו עושים את משפטה וצולים אותה במדורה בחוץ.
אנכי לא הייתי אוכל טרפות. היה תמיד אחד מעוזרי קורא בקול כי אינני אוכל בשר בנכר. והיה מארחי מכין לפני זיתים, לחם וקפה, והסעודה הוחגה כמשפטה.
גם בפעם הזאת היה כן. ויהי כטוב לב הערבים בסעודה שאל אותם אחד מעוזרי באפן דפלומטי, אם לא בהזדמנות, בעת שהם היו בכפר, היו הכבשים עוקבות ורצות אחריהם. ואנכי מצדי הוספתי, כי מכיר אנכי היטב את מארחי לאנשים נאמנים וישרי לב, ובודאי אינני חושד אותם בגנבה, - אולם אנשים אנחנו ולא מלאכי אלוהים. הכלל, טוב לנו אם נחיה בשלום ובכבוד יחדיו.
זקני הכפר הניעו בראשם לאותי כי הכל יהיה בסדר. הם הבינו, כי הם נפלו בפח וירצו להציל את כבודם, ויבטיחוני כי הכל יגָמר בסדר הכי טוב. הם הכינו לי את יצועי. ולמחרת כשיצאנו לחוצות הכפר, כבר חכו לנו הכשבים, הסוסים והעגלות, לא חסר דבר. והמוכתר אמר לי: - כן שייך איבראים מוסא, לא ידענו, כי אנשיך הם. אקוה כי תמחל ותסלח לנו. חזרנו לביתינו בדרך אחרת. לעת ערב הגענו לכפר הערבי לובן, בגליל שכם. המוכטר (!) של הכפר לא ידע אותי, חשבני לשייך בדוי. כמובן, לכבוד אורחים נכבדים - ולפי תלבשתי נחשבתי בעיניו לנכבד מאד, כי מַדֵי בֶדְוִי חדשים היו עלי, ורוכב הייתי על סוס אביר ערבי, ועל צדי הייתי אזור חרב מכוסה כסף - אסף את כל זקני הכפר, וראשי בית אב, וישחט את הכבשה הדשנה ביותר בעדרו לסעודה. כשהיו נחפזים, כי לא ידעו על ביקורנו, שכח מארחנו על הנימוס המקבל להביא את הכבשה החיה לפני עיני האורח. זאת חרה מאד למלווי ולא מצאו לנכון להודיעו כי האוחר, זה אני, איננו אוכל בשר. ההכנות לסעודה ארכו זמן רב ויגישו לנו בינתים קפה, נרגילות, והיינו משוחחים על עניני תבל. לבסוף אחר חצות הלילה הובילו בטכס חגיגי את הדוּד הענקי עם הכבשה המעֻטרת במסגרת גבוהה של ארֶז. עינים של הערבים הרעבנתים נצנצו. פיותיהם נמלאו ריר וידיהם נמשכו לחתיכי הבשר אשר שֶטֶף דשנם זרם. אולם אין איש נוגע לאכל. לפי נימסם, על האורח להתחיל. אולם אנכי לא נגעתי בבשר. ואֹמַר: - אכלו ידידי לתאבון. פני המוכטר הלבינו. זה זלזול כבוד נורא, ועלול להביא לידי מחלוקת מרה. המוכטר נגש אלי, ובקול מבוכה שאלני: - מדוע לא הפיקה סעודתי רצון טוב מכבודך? אז הודיע אחד מעוזרי את סבת סרובי לָאֹכֶל, ויאמר: אבו איצחק איננו אוכל בשר. הערבים קראונו גם אבו איצחק על שם בני הבכור יצחק. שמו זה עוד לא היה ידוע בין הערבים באזורים הרחוקים. וישאל שוב המוכטר: - אבו איצחק? ומי הוא? המלוה אותי ענהו: - אל שלחנך מסב איבראים מוסא מפתח-תקוה. המוכטר כרע על ברכיו לפני וישאל: - האתה הוא איבראים מוסא? כן, אנכי הוא זה. - הַאָמְנם אתה הוא איבראים מוסא? - שאלני שנית בתמהון. כן, אני הוא זה פקעה סבלנותי. אולם כאשר שִלֵש לכרוע על ברכיו ולשאל בפעם השלישית אותה השאלה, עניתיו בכעס, - אנכי הוא איבראים מוסא לטוב או לרע. אז ענה המוכטר ואמר לי: כן, עמיר איבראים, אל יִחַר לך. לכבוד גדול יחשב ביקורך לי. אינני שֹווֶה לביקורו של אורח חשוב כזה. רבות שמעתי עליך. אולם לא כן תארתי אותך בדמיוני. - והאיך תארת אותי בדמיונך? - גדלה סקרנותי. בדמיוני, ארוך זקן אתה וכרסני (כרס בולט סימן חשיבות הוא אצל הערבים). שמעתי עליך כי את הים מגמא אתה, ואת היבשה תבלא, והנה איש דל בשר לפני, כמוני, כמוך. - הלא תראה, - אמרתי לו, והלא גם את סעודתך הערבה אינני יכל לאכל. - והאיך יכלתי לגמא את הים? לבסוף הגישו לי זיתים אחדים וגלוסקה רכה וטעמתי. אז התנפלו הערבים על הארז והבשר בתאבון נפלא, והיו משתאים שאיבראים מוסא מסתפק בזיתים אחדים במקום כל הים. למחרת, כשנסענו לביתינו ליוו אותנו כל אנשי הכפר בהערצה ובידידות. הייתי שבע רצון בביקורי זה, כי לדבר חשוב וחיוני היה לישוב הזעיר רכישת ידידים בין שכנינו הערבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה