הספר הבא שנפל לידי:
אודים, מאת פ. עמירם
(מן הסתם זה שם ספרותי של מישהו, כמו ב. מיכאל או ט. כרמי)
בהוצאת "פילה", י. ראובני, ירושלים (אם כי נדפס בדפוס "גרפיקה" בתל אביב, רח' הרצל 23). לא מצאתי שום ספר אחר מהוצאת "פילה" י. ראובני. אין שנת הוצאה, אם כי מצאתי ב"מפעל הביבליוגרפיה העברי" כשנת 1951 בדף מסוים, אם כי ברשומה עצמה אין ציון של שנה.
הספר גם מופיע ב"גוגל בוקס" משום מה.
זה ספר שירים. שירים לא משהו, אם להתבטא בנימוס, אבל רבים מהם מאוד פטריוטים-צבאיים.
יש עירוב של פטריוטיזם:
אנחנו הדור שגדל לקולות תותחים
דרכנו סלועה וזרועה לארכה חתחתים
"שלום" שהיה ואינו - פירושו לא נד
כי ירי-תותחים מלוונו מאז עד עתה
או:
אלי
חשל לפלדה את ידי
עד אקום נקמתי באויבי
עם נרטיב חלוצי:
סב עוד מעגל ההורה
הריקוד לא בא סופו
יד לכתף ונשירה
את שירנו עת נרקוד
יחד עם נרטיב עירוני-מלחי (מלשון שירי-מלחים, הקשורים בנמלים, שכרות וזונות. זונות אין כאן, אבל:)
המלצר!
תן עוד יי"ש!
עוד בקבוק של שכר!
אין טפה גם אֶחַת {כך במקור} בבקבוק הריקם
להרוות צמאוני הגדול, הבוער
בתוכי
מה שבעיני תמוה שבכל השירים האלה אין שום ציון משמעות אמיתית: למה הדובר רוצה לשתות? על איזה צמא הוא מדבר, על איזו נקמה? איזה שיר הוא רוקד? למה הספר נקרא אודים? אולי מדובר בניצול שואה? זה לא ברור מן השירים.
ודוגמה אחרונה, שיר במלואו. אם אתם מבינים מה בדיוק המשמעות, אשמח לשמוע. עמ' 19, מועתק במדויק (חוץ מסימון השין השמאלית או הימנית שלא מצאתי על המחשב):
אֲנִי וְצִלִּי מְטַיְּלִים בַּשָּדוֹת...
במְטַיְּלִים בַּשָּדוֹת,
הַלַּיְלָה קֵיצִי וּבָהִיר,
הָעִיר רְחוֹקָה וּכְמוֹ כוֹכָבִים
קוֹרְצִים לִי אוֹרוֹת, וְכָבִים.
אֲנִי וְצִלִּי, וְשָדוֹת מִשְתָּרְעִים -
שְלֹשָה תּוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה,
יָרֵחַ מַבִּיט, מַבִּיטִים כּוֹכָבִים.
מַבִּיט אֱלֹהִים אֶל שְבִילִי.
מַבִּיט אֱלֹהִים וְדָבָר לֹא יַגִּיד:
אַמְשִיךְ בְּדַרְכִּי אִם אָשוּב?
אֲנִי וְצִלִּי וְהַשְּבִיל הַנִּפְתָּל
בַּלַּיְלָה סוֹדוֹת לוֹאֲטִים.
אתה הבנת את זה ברוך?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה