על אנתרופומורפיזם ונרטיביות

נרטיב כולל גיבור ועלילה.

האנשה כאלמנט הכרחי בנרטיב

יש תהליכים קוגניטיביים רבים שהם תנאי הכרחי ליצירת נרטיב. למשל זמן, אי אפשר עלילה ללא זמן. כך גם האפשרות לנקיטת פעולה (אייג'נטינג), וההכרה בסיבה ותוצאה - כל אלה הינם אלמנטים קוגניטיביים הכרחיים על מנת ליצור נרטיב ולהבין אותו.

אבל יש עניין שהוא לב הסיפר, לב הנרטיב, והוא – אנתרופומורפיזם. 

ראינו שנרטיב כולל, מיניה וביה, גיבור ועלילה. הגיבור הוא תמיד בדמות אדם, גם אם אינו אדם אלא למשל חפץ, חיה, או אפילו מושג מופשט. הדבר הוא כך משום שכדי שמישהו או משהו יהיה הגיבור של נרטיב, עליו 'לעטות' דמות אדם, כלומר לעבור האנשה, להיות מוצג כאדם, כ"אנתרופומורפיזם".

על המונח "אנתרופומורפיזם" (האנשה)

בדרך כלל מקובל לחשוב על אנתרופומורפיזם שיוך דמות אדם לאל, ולכן היא נחשבת ככפירה בעיני הדתות המונותיאסטיות-פילוסופיות הידועות בשם דתות אברהמיות.

(הערה: לא רק בדתות האלה יש עקרון בלתי נראה, למעשה גם בדתות האלה בגלגול הטרום-פילוסופי שלהן, לא היה בעייה בשיוך דמות אדם לאל, למשל דמותו של ישו, שהיה לכל הדעות אדם בעל דמות אדם, כולל בתנ"ך. מה שאסור היה בתנ"ך היה יצירת פסל. יותר חריף הוא העניין באסלאם, ששם האנתרופומופיזם היה יותר כפירתי מבדתות האברהמיות האחרות).

אך למעשה פירוש המלה אנתרופומופיזם הוא: "צורת אדם", וזו יכולה להינתן למגוון שלם של דברים, לא רק לאל. נוף, חיות, עצים וחפצים – לכל אלה אפשר להעניק צורת אדם או תכונות שנחשבות – בצדק או שלא בצדק – כיחודיות לאדם, כמו הבנה, רגשות, נקיטת פעולה, או דיבור.

למעשה תכונות אלה אינם מאפיינות או ייחודיות לאדם, אבל נחשבות בעינינו כתכונות אנושיות.  

דיבור והאנשה

בעיקר הדבר אמור בדיבור, ולכן ייחוס דיבור לחפץ או חיה, נחשב בעינינו כהאנשה, כאנתרופומורפיזם.

מקור הדבר בעיניו של האדם המודרני בתפיסה האריסטוטלית המגדירה את האדם כחי מדבר.

אריסטו מעמיד את האדם בראש הייררכיה של חפץ-צומח-חי-אדם.

אינני טוענת כאן שתפיסה זו נכונה כלל ועיקר, רק שאנו נוטים לחשוב שהשפה המפותחת ביותר היא זו האנושית.

מהי קוגניציה אנתרופומורפית

יש, אם כן, בהענקת תכונות אנושיות לדברים שאינם אנושים משום אנתרופומורפיזם. לקוגניציה, חויית היש, שבה דברים מוצגים באופן אנתרופומורפי, בדמות אדם, אקרא "קוגניציה אנתרופומורפית". 

על מנת להבין מהי בדיוק קוגניציה אנתרופומורפית, יועיל לבדוק קוגניציות שאינן אנתרופומורפיות, וכיצד הן חוות את היש. לשם כך נתאר שלושה סוגים אחרים של קוגניציות: קוגניציה מימטית, קוגניציה תיאורטית, וקוגניציה אמוציונלית.

מדוע יש קשר בל-יינתק בין קוגניציה אנתרופומורפית ונרטיב?

זכרונות מחיי אברהם שפירא 0 (מבוא), נעתק לעברית מאת ירחמיאל איצקוביץ (דפים 1-15 במחברת הראשונה)

זכרונות מחיי אברהם שפירא

נדפס ב"טאג-מרן-זשורנאל" עתון אידי יומי בניו יורק

ונעתק לעברית מאת ירחמיאל איצקוביץ

י"א ניסן תשט"ז

חלק ראשון

מבוא

אברהם שפירא, גבור העם בארץ ישראל

פגישתו בכנסת עם לורד רוטשילד.

- ביקורו של אברהם שפירא באמריקא.

- זכרונותיו הולכים ונדפסים בטאג מרגן זשורנאל.

- כַתָבָה מאת הַכַתָב דוד פלינקר*, תל אביב

ונעתק לעברית מאת ירחמיאל איצקוביץ

*

*  *

דומיה חגיגית שוררת באולם הכנסת בירושלים. הצירים באו, הפעם, בלבושי חג. כל שרי המלוכה מסובין אל שלחן הממשלה. מסביב לשלחן מסודרים עוד טורים כֻרסות מיוחדות. שם יושבים ראשי הרבנים, מנהל הראשי של האוניברסיטה, ובַתָוֶך, האצילים והאצילות מכל משפחת הרוטשילדים. בתאים - הצירים הראשים: מאנגליה, צרפת ואמריקה, ועל ידם ראשי בתי-אב של הישוב, בראשים ששיבה זרקה בם, וזקנים שהלבינו כשלג. כל אלה הגירו מלפני חמישים-ששים שנה לארץ ישראל, ויירו את אבן הפנה ליסוד מדינת ישראל. על עגלת-עזרה-לחולים הובל דְזֵשמְסְ רוטשילד, האציל בן השבעים וחמש מלונדון, ראש משפחת רוטשילד. הרוטשילדים הושיבו אותו ביניהם על כֻרסת ראש בית אב. אף כי הוא, דזשיימס עִוֵר ומשֻתק היה, בא גם הוא לחלק כבוד של חסד ואמת לנדיב הידוע, אב הישוב, הברון עדמונד רוטשילד הפאריזדי, שעצמותיו הובלו מלפני יום למנוחתו העולמית, בקבוץ שהיה חביב עליו כנפשו - זכרון-יעקב... .

על הבימה הופיע, מלֻבש שחורים, יושב-ראש הכנסת, יוסף שפרינצוג(!). כלם יושבים בעצירת הנשימה בלי נוע וזוע ומחכים על האזכרה החגיגית, על ידי כנסת ישראל לנדיב הגדול. לפתע פתאום הזדקפה דמות גבה-קומה בשערות ראש שהלבינו. אחד מסדרני הכנסת נסה לעקבו(!), באחזו בשרוולו, ונתקל במבטו של משה שרת ונרתע לאחור כשמבקש סליחתו ונמתח זקוף בכל קומתו וידיו למטה. ואברהם שפירא, ראש הבית-אב לישוב, זקוף ושקט, מורם מהעם, צועד צעדים מספר, מרכין את ראשו לכסא של דזשיימס רוטשילד ואוחז בידו. - שלום עליכם! דזשיימס, - אמר, - זה אני, אברהם שפירא. העִוֵר הזקן חטפו וחבקו בשתי ידיו, לטף את פניו וירטן: שפירא יקירי, שפירא. - ופניו הקמוטים והבלים נהרו.

בעיני רבים מזהירים אגלי דמעה. מכרים עתיקים נזכרים בקולוניל הצעיר במדיו האנגליים, שבא רוכב על סוסו לביתו של אברהם שפירה(!), תיכף אחרי, שחיילי אנגליה כבשו, במלחמת האולם הראשונה את ארץ ישראל.

אברהם שפירא, זקן בגיל של שמונים וחמש, (עד מאה ועשרים) הגיר, מלפני שבעים וחמש שנה, עם הוריו לארץ ישראל, משדמות הדשנות באוקריינע. אולם נעשה חלק מארץ ישראל, עצם מעצמותיה. כבשנים הקודמות צועד הוא בצעדי און ובטחה על שדות ישראל ועריה. כל שביל ארץ ישראל ומעגלותיה נהירים לו. הוא נכח ביסודם של כל ישוב בארץ ישראל, וחרות על לבו תולדות כל ישוב ומאבקיהם ומלחמותיהם שהוא השתתף ברבים מהם.

כשהוא הולך תמיר וזקוף בחוצות תל אביב או ירושלים, מחייכים לו העוברים ושבים, וקמים לפניו היושבים בבתי-קפה. והאמהות המטיילות עם ילדיהן מרימות אותם על זרועותיהן ומצביעות להם. - ראו נא! ילדים ראו. הנה הוא אברהם שפירא, ד' יברכהו ויאריך ימיו.

אשתקד, במצעד עד-לא-ידע של פורים, ראוהו רוכב על סוס לבן בראש המצעד במשך של חמש שעות. הצעירים עיפו ויגעו ויפלו מרגליהם. לא כן אברהם שפירא, הוא חייך, ורחמיו נכמרו עליהם ויאמר: בנים מָחֳלָשִים רחימים... הוא, הפטריארך של הישוב, הגבור בישראל הגדול, האביר, הוא היה והווה היהודי הפשוט, העניו, העממי.

הילדים בפתח-תקוה יחד עם הוריהם באים בכל יום-חג לביתו של אברהם שפירא לאחלהו: "מועדים לשמחה"! ומקבלים ממנו: ברכת "חגים וזמנים לששון ולשמחה". והוא מספר להם מכל הקורות אותם בימים שעברו, כשם שספר להוריהם בשנים הקדמוניות, רק בינתים נוספו מאורעים שונים ומעשיות.

כעת לישראל מפקדי צבא מִשֶלָה, ושרי ממשלה וכֻלם הם בנים לשפירא. הלא לא רחוק העת, שמשה-לו (משה שרת) הלך ללמד בבית הספר ברחוב הרצל, וכלם באים לו, והוא מזכירם על העת שתל-אביב היה גל אבנים ועפר, ופתח-תקוה, מדבר, והערבים סביבם היו מתנהגים כפראים ביער.

אולם לא רק היהודים היו אוהבים אותו. אמנם, לא היה להם, להערבים שום יסוד לאהב אותו. הוא ערך מלחמות קשות עליהם במשך שנים רבות, ומידו באו להם תבוסות קשות אין מספר. למרות כל אלה, מזכירים הערבים מכל השכבות, הן העשירים והן מדלת העם, את שמו ביראה ובחיבה, והם מעניקים לו מתנות ומזמינים אות למשתיהם ולשמחותיהם. הם יכנוהו בשם שייך איבראים מוסא, ויודעים הם, כי הוא מתנהג בצדק גם עם מתנגדיו. הוא מעניש בקפדנות, אולם נכון תמיד להשלים. מוצא פיו קדוש הוא והבטחתו יקיים בייקנות.

אירע פעם, מלפני הרבה שנים, בעת התמרדות הערבים, ונוטרים ישראלים הֻקפו לפתע פתאום על ידי מאות ערבים מזֻוינים. הקצין האנגלי נדהם ויפג לבו, והנוטרים היהודיים היו צעירים וטירונים.

במקרה, נמצא אז במקום ההוא אברהם שפירא. חיש מהר קפץ שפירא על סוסו, ובחרב שלופה ששאל מאת הקצין האנגלי קרא בקול: - יהודים אחרי! והוא היה הראשון להבקיע לתוך ההמון הערבים המזֻינים.

המתנפלים, כשראו את הגבור איברהים מוסא עם חרבו השלופה והממׂרָטָה נדהמו ונרתעו לאחור מבׂהלים.   הקצין האנגלי היה מאז ידידו הנאמן של אברהם שפירא. והיה מבקרו לעתים קרובות בביתו של מצילו.   אברהם שפירא הוא יליד אוקריין הרוסי. אולם הוא הסתגל עם החיים בארץ האבות, וגם על חיי הערבים ויודע הוא היטב את מנהגיהם, את מזגם, את אפן חייהם, את ערמומיותם, וגם את נימוסיהם, כאין אחר כמוהו.

הנפלא ביותר, כי גם עם האנגלים עלה לו להתידד, כמו עם הטורקים מלפנים. היו שרים אנגליים שוהים בישראל, בעלי דרגות גבוהות ביותר עד נחותי דרגה. מצוים היו ביניהם ידידים וגם שונאי ישראל, ועוד יותר מהם היו אדישים, שכל מגמת פניהם היתה לחיות חיים של שלוה ולבלות בטוב.

כל אלה לא קבלו את פני באי-כח היהודים בסבר פנים יפות, לא היו מרוצים מביקורם. באי-כח היהודים היו באים תמיד בטרוניה, היו קובלים על עולות שנעשו להם, היו דורשים משפטי צדק, היהודים לא נתנו להם מרגוע. גם בנוגע-לזה, היה אברהם שפירא יוצא מן הכלל. הוא היה האגדה החיה של ישוב שנצץ(?) ממדבר. הוא היה האביר המנצח שהיה הראשון להושיט יד של שלום למנֻצח.   היו כל הדלתות של משרדי השלטונות פתוחות לפניו. לא היה זקוק להודיע מראש על ביקורו לכל קצין, ואף גם לא לנשיא ישראל, ולא לראש הממשלה. היא יודע, כי תמיד הם מרוצים לקבלו.

וכן היה יחסו עם באי-כח ממשלת אנגליה הגבוהים ביותר. לאברהם שפירא היה הרשות לבא להם בכל עת ובכל שעה, ומעולם לא השיבו את בקשתו ריקם.   בעת ההתנגשויות בין היהודים והערבים נפל בחור אחד, אשר היה תחת פקודתו של אברהם שפירא, לבית הכלא. הוא נאשם בחטא חמור מאוד, אשר אחת דתו למות על התליה. אברהם שפירא הלך לירושלים לראות את ראש ועד הלאומי אז קולונל קיש, ואת עורך הדין של הסוכנות הישראלית אז, דוב יוסף. הם הבטיחו לו לעשות מה שביכלתם. אולם סוברים היו, כי תקוה נואשה היא. עברו ירחים מספר והאסיר עוד היה כלוא, בלי חקירה ודרישה ובלי משפט, בבור הרקבון.   אברם שפירא הלך עוד פעם למנהלי הסוכנות ובקש מהם רשות ללכת לראות את ראש המשטרה.   הוא קבל את הרשיון, אולם פקפקו אם יבוא איזו תועלת.   בלי כל הזמנה ובלי הודיעם מראש, נכנס אברהם שפירא למשרד ראש המשטרה. כל הקצינים, כשראוהו, קמו ממושבם, והראש לא אחר לקדמו ויזמינהו לחדרו.  הביאו קפה שחורה טורקית, וכמנהג המדינה הם לגמו חרש ולאט עד שכלו לשתות.  אז ענה ראש המשטרה ואמר: - נו, מר שפירא מה בלבך לאמר? אברהם שפירא אמר לו את בקשת, והוא הטה אזן קשבת לו בלי דבר דבר. הוא צוה להכניס עוד קפה שחורה, ולבסוף אמר: - בקשתך, מר שפירא, תמלא.   בעוד שני ימים ישב האסיר בבית שפירא, ובעינים מלאות דמעה משמחה, ספר לו, כי לפתע קראוהו ואמרו לו: צא ולך לבית אברהם שפירא.

אברהם שפירא גם ידע, אימתי לדרוש עצירות האסיר בבית הכלא, כשימצא הכרחיות בדבר, ואז היה גם הנסיך, ראש בא-כח ממשלת האנגלית, לורד סמואל מרכין את ראשו לבקשת אברהם שפירא.

זאת אירא בשנת תשע עשרה עשרים ואחת, באחד במאי. עשרות אחדים יהודים ובתוכם הסופר י.ח. ברנר נרצחו, רצח חיות טורפות, על ידי הערבים לפתע פתאום. הישוב התרגש ולא יד שלו. אברהם שפירא יצא תיכף לתל אביב להתיעץ עם מאיר דיזענגוף על ארגון להגנה. - ראה תראו - אמר שפירא בעוד ימים מספר יבׂאו לפתח-תקוה, ואז נִקׂם את נקמת דם אחינו השפוך ונשיב להם את גמולם בראשם.   בחמישה במאי התקיפו הערבים את פתח תקוה. בראשם עמד השייך אבו-קישעק ובראש ההגנה עמד אברהם שפירא. אחרית הקרב היתה מרה להם. הם השאירו בפתח-תקוה ארבעים ושמונה מתים והרבה פצועים לקחו אתם. מהיהודים נפלו חמישה קרבנות. את השייך אבו-קישעק לקחו שבי ומסרו אותו לבית-הסהר בירושלים.

השייכים הערביים היו מטרידים תכופות את הנסיך הרברט סמואל. גם זעום הנפש, המופטי השנוא היה הולך ושב לחלות את פני הנסיך לשחרר את השייך האסיר. - לכו אל אברהם שפירא, היה הנסיך משיב אותם, ורק דברי פיו ישחררו אותו.

אבו קישעק ישב אסור בבית הכלא שלוש שנים. פעם בִקֵר הנסיך, הרברט סמואל בבאר שבע. לכבוד ביקורו עשו משתה, ואנשי שם הֻזמנו למשתה, גם יהודים גם ערבים טרם הוסבו אל השלחן אמרו הערבים שהם לא יוכלו ללכת אל השלחן לאכל כל עוד אחיהם אבו קישעק כלוא בבית הכלא. התגלגל משא ומתן ותגרנות ממושכה, וברגע של הפגה נפלט מפיו כי הוא יִשָחרר.    תיכף באו ראשי הישוב אל אברהם שפירא והבשורה בפיהם. הם אמרו לו, כי אין כל עצה עכשיו, אחר שהנסיך הבטיח להם לשחררהו. 

אבל אברהם שפירא אחרת חשב, וילך לראות את הנסיך בארמונו. הגברת סמואל קדמה את פניו ותזמינהו לשבת. הנסיך לא היה בביתו, הוא רכב על סוסו לים המלח. וישהה בשיחה עם הגברת כשתי שעות על המרפסת הפתוחה לִרְוָחָה, עש שראה את הנסיך רוכב על סוסו מתקרב אל ארמונו, וירד אליו. הנסיך, כשראהו ירד מעל הסוס ובפנים צוהלים אמר לו: - הֲבָאתָ לראותני אודות אבו קישעק? שתי שעות ישבו יחדיו ומשוחחים על היחס בין הערבים והיהודים, והנסיך משתדל לשכנעו כי על היהודים להמשיך חסד להערבים.    כבוד מעלתך ידבר אלי בהשגת משפט האנגלי ודין הישראלי, אולם בארץ זו ישתררו משפט מחמד ודין הישמעאל, האומר: כי המתקיף מחויב לבקש סליחה ומחילה, ואם לא, הרשות לו להמשיך בהתקפות, וכהפקר יחשבו בעיניהם. אבו קישעק התקיף על פתח-תקוה ועליו החובה לבקש סליחה ומחילה מיושבי פתח-תקוה. ואם לא, ידע תדע, כי הערבים יאמרו, כי הפקר הוא דם היהודים.   הנסיך לִוָוה את שפירא עד המדרגות, ולא הבטיח לו מאומה. אולם שפירא שכנע מלחץ ידו של הנסיך, שאבו קישעק עוד אסיר הוא. 

למחרת קרא הנסיך את ראשי הערבים ויאמר אליהם: - ידע תדעו כי בן חורים הוא אבו קישעק, אבל קדם עליכם ללכת אל אברהם שפירא לבקש סליחה ומחילה, בשם אבו קישק, ממנו כהבטחתכם.   עוד שלושה חדשים ישב אבו קישעק בבית-הכלא עד שראשי הערבים באו אל שפירא. הוא אמר אליהם. על אבו קישעק החוב להביא כשב, מלח, ופלפל, ועליכם לחתום על שטר של שמונת אלף ליר"ה דמי פדיון כמנהג, ואז יצא אבו קישעק לחרות.   וכך הווה, אז נסע אברהם שפירא אל בית הכלא, צוה להגיש קפה טורקית ויוציא את השייך מכלא...

בחצר של אברהם שפירא נערך טכס הסולחה עם כשב כמנהג. ובעוד חשדים מספר היה שייך איבראים מן המחותנים הראשונים על חגיגת חתונתו של אבו קישעק.

פתח תקוה חוגגת כעת את יובלו השמונים וחמש של אברהם שפירא. אבל שייכותו של אברהם שפירא היא לא רק לפתח-תקוה כי אם לכל המדינה. הוא, אברהם שפירא אמר לי: מודה אני ומשבח את הבורא יתברך שמו, על הזכות שזכנו ללות את הבארון הישיש, ועל שהחיני לראות במו עיני את מדינת ישראל, כשהיא תבנה תיכונן.

אברהם שפירא יספר הוא בעצמו לקוראי הטאג-מרגן-זשורנל את האבטוביגרפיה שלו ואת דרך חייו שהיתה תקופה של גבורת ישראל ויצור. הם מתחילים להופיע בטג-מרגן-זשורנל ביום הששי הבא עלינו לטוב י"א ניסן תשט"ז.

       

אברהם שפירא                הברון ג'יימס רוטשילד


* דוד פלינקר - לא מצאתי הרבה אינפורמציה עליו. יכול להיות שהיו שני עיתונאים בשם זה. האחד נולד ב-15.8.1897 בגור, פולין, היה העורך של דאס אידישע טאגבלאד בוורשה, ועלה לארץ ב-1941. את האינפורמציה הזאת קיבלתי כאן (דף מאנציקלופדית תדהר לחלוצי היישוב ובוניו, שנסרקה והועלתה לאינטרנט).
האחר (אם זה באמת אחר) חי בין השנים 1900 - 1978, היה עיתונאי של הטאג-מורגן-זשורנל בניו-יורק, וגם הוא עלה לארץ בסופו של דבר; הוא מוזכר כאן (בלוג של תנועה כלשהי להפלת הקפיטליזם ומהפכה סוציאליסטית, שם פלינקר מוזכר כעיתונאי שדיווח שבן-גוריון שיתף פעולה עם הנאצים), וכאן (The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe).
הסיבה לכך שאני חושבת שזה אותו אדם, היא השאילתא שמופיעה בפורום "תפוז אנשים" כאן (על ידי נכדתו, שמחפשת מישהו שיעזור לה לקרוא את חמשת כרכי ספרו שנכתב ביידיש).
פלינקר היה עיתונאי וסופר. כתב ספר בשם "וורשה", "עיתונאות יהודית שהיתה", ועוד ספרים.
עוד מקומות עם אינפורמציה עליו:
כאן ציטוט מספרו "ורשה".
כאן על ספר שערך עם שלום רוזנפלד ומרדכי צאנין.
נקרא "עיתונאי אורתודוכסי" כאן.

זכרונות אברהם שפירא פרק 11 (בתרגום ירחמיאל איצקוביץ)

פרק אחד-עשר (עמודים 6-13 במחברת)

(מבוא קצר על "זכרונות אברהם שפירא" יש כאן)



הייתי המתווך ורודף שלום בין הערבים. כשריב התפרץ ביניהם בעת שהיו נאספים לטכס חגיגי של ברית מילה.

*    *

*

מִשְרָתִי הרשמית היתה לשמר נכסיהם של היהודים מעיניהם הירוקים של אנשי המדבר הפראים. עבודתי הביאה אותי במגע עם הערבים והבדוים. מפעם לפעם הייתי עורך קרב אתם ומרגישים היו את ידי הקשה. ולמרות כל זה היו הרבה מהם ידידי אחרי בואם אתי במגע. אירע לא פעם שנקראתי להם להיות השופט ביניהם והמכריע במחלוקותיהם, ולעתים קרובות גם במלחמות הדמים שלהם ומאבקיהם.
ברצוני לרשם מאורע המתאר את חיי הערבים בעת ההיא, מלפני חמישים וששים שנה. וזאת יתן לקורא את היכלת ללמוד לדעת את התלאות והקֻשיים שעברו על היהודים בחיותם בסביבה של אנשי מדבר פראים, אשר להרג איש היה לחם חֻקם.  שכני הבדוים התכוננו לחוג שמחה חגיגית של ברית מילה. קורא אנכי טכס זה "ברית". אולם טכס הברית שלהם שונה הוא מטכס הברית שלנו. כידוע מקיימים הערבים - המתיחסים כנכדי של אברהם אבינו, ואת הדודה הגר יחשבו לאם זקנתם - את מצות מילה. אבל אין הם מולים את בניהם ביום השמיני כמו היהודים, אין להם זמן קבוע. חלקם מולים כשהבחור מגיע לשמונה-עשר וחלקם כשהוא עוד ילד בן שמונה.   אם כה ואם כה עושים הם משתה גדול ביום חגיגת הברית. ובעיה קשה היא לישבה להערבים העניים. בעתותי לא יכלו הערבים לערך סעודה כזאת על חשבונם הפרטי, כי הדלות היתה השלטת בבתיהם. מה עשו? היו ממתינים, לעתים קרובות, שנים מספר, עד שנאספו מספר הגון של מועמדים למילה, וכֻלם נמנו על הסעודה ואיש איש נתן את חלקו להוצאות הסעודה.   לברית שיתופים כזאת מעֵדָה של עשרה או עשרים מועמדים היו מזמינים גם אותי, ואנכי לא יכלתי להשיב את פניהם ריקם, לא לא חשקה נפשי לקנות אויבים נצחיים. פעם הלכתי לחוג אתם חג כזה יד עם עוד אוחרים שבאו מרחוק ומקרוב. באו בדוים, פלחים ושייכים, וכל אחד הביא מתנות כמנהג. בין הקרואים היו בדוים משני שבטים שהיו אויבים איש לאחיו, והיו מעריכים קרבות ומלחמות ביניהם. כאשר הופיעו שני הצדדים היריבים במקום אחד הרגישו כי הר גועש והולך ומתגעש. אולם זקני הכפר קִווּ כי הכל יהיה בסדר ולא יזלזלו בכבוד סעודת המצוה, ושלום ישרה שם.
בתחילה היה הכל בסדר גמור. המוהל עשה את עבודתו הקדושה בשלמות. וככלותו ישבו כֻלם על הארץ ורגליהם מקֻפלים מתחתם כמנהג האורינט, והאכילה החלה.   ככלותם לאכל הוחל החלק השני של הטכס. זהו חלק של שיר, זימרה וריקוד. האורחים והמחֻתנים אחזו איש אחיו בידיהם, והריקוד הוחל.   ברצוני להעיר בזה, כי הצניעות יזָהר אצל בדייקנות. הגברים אינם רוקים יחד עם הנשים. הנשים מתרחקות מרחק רב מהגברים, ומעריכות מעגל ויוצאות במחולות נשים. אוי לגבר שיעיז לגשת אל הנשים, דמו בראשו, לא יצא חי מהכפר.   ואחר המערכה השניה בתא השלישית. וזו היא המערכה העיקרית בשמחות הערבים וכלולה משתי מערכות אם נערכה בטוב טעם. המערכה הראשונה היא האבקות בחרבות. התגוששויות כאלה היו נערכות לפנים גם ביבשת אירופה, והשנית היא תחרות במירוץ סוסים. לתחרות זו הזמינו גם אותי כי גם אני נמניתי בין הפרשים המצֻיָנים.
אולם למערכה השניה לא הגיעו, כי מלחמת דמים התפרצה במערכה הראשונה. והנני לתאר לפניכם האבקות חרב של רוכבי סוסים. הפרשים מתחלקים לשתי פלוגות, כל פלוגה שולחת מבין שורותיה פרש אחד וחרבו בידו ובשצף קצף מדהירים הם את הסוסים זה נגד זה, והרקב הדרמתי מתחולל עד לזמן מסֻים. וכשהם גומרים יצאו שניים, שלישיים, וכ"ו, עד גמר המערכה הראשונה. הצופים הומים ורועשים וקולותיהם מגיעים עד  לשמים, שנדמה כאלפי רבבות צבא מלחמה מעריכים מלחמה נוראה.   חוק קדוש להם להזהר מאד לבלי פגע איש את אחיו. זמן מסֻיָם עבר הכל בשלום והנה נפגשו שני צעירים משתי הפלוגות העוינות ואחד פגע בחרבו את איש ריבו.    כשראו הצופים את הנעשה לאחד משבטים על ידי אחד מבט השנוא להם, החלה מהומת דמים. חבריו של הנפצע התנפלו בקולות פראיים על הפרש אויבם, וחבריו משבטו לקחוהו תחת חסותם, וברגעים אחדים נצנפו שתי המחנות לצנפה אחת של גופים, הכו איש את אחיו בכל הבא לידם; מאכלות, חרבות, מטילי ברזל, אלונים וגם באגרופים. הקולות הגיעו עד לב השמים, ויותר מכלם שפשפו את גרוניהם הנשים.    אנכי עמדתי מן הצד ואתבונן מרחוק. לבסוף עלה לי עם עוד זקנים מספר מכפרי השכנים להפריד את הנלחמים. וישארו על שדה הקטל אחד מת משבט אחד ושני מתים מהשבט השני מלבד מֻכים ופצועים לרוב.   השמחה נשבתה והאורחים מהרו להפרד ולנסוע מזה. רבים לקחו את מתנותיהם בחזרה.
עם זאת לא נגמר המאורע המעציב. השנאה התלקחה ביניהם ביתר שאת, ובמשך שנה אחת נפלו עשתי-עשר קרבנות, שבע משבט אחד וארבעה מהשבט השני.   לבסוף נוכחו זקני הכפרים האחרים, שעליהם החובה לשים סוף למשחק הדמים הזה, ואם לא, ישחטו איש את אחיו, וכֻלם יתמו בעוונם.   ויחלו לחבל תחבולות איך להביאם בברית של שלום, אחרי שמשבט אחד נפלו שבעה הרוגים ומהשני רק ארבעה, ולפי אמונת הערבים אין לנהרגים מנוחה בקברם עד כי יִקֹמוּ את נקמת דמם השפוך בדם השופך.
אחד משא ומתן מָאֳרָך בררו שני הצדדים איש אחד מכל שבט, שייך חשוב, לבורר. שני הבוררים באו אלי, ויעשוני לשופט, ומוצא פי יהיה קודש וישָמֵר.    נכנסנו לטכס עצה בכפר אחד הבוררים. השייך אבו הישועה, אשר עליו עוד נשוחח. נמננו וגמרנו להכריז קֹדֶם כל, שביתת נשק לשלושה ירחים כדי לשכך את הרוחות. במשך כל עת השביתה לא יראה פני איש משבט אחד בכפר של השני אלא אם קבלו רשיון מהבוררים.    כעבור שלושת החדשים נפגשנו שוב, אנכי ושני הבוררים. שני הבוררים האריכו בתרגנותם, עמדו בעקשנותם ולא נסגו אחור אף כחוט השערה, ואין אחד מוותר על מה שהוא לרעהו, המו, רעשו, הרימו את קולותיהם עד שנצטרדו שניהם.   אז פנו אלי ויאמרו: - נו, אבראים - מכו. הלא שמעת את תלונותינו, ואתה, היה שופטנו. אז קמתי ואכריז את פסק דיני, ובקול חוגג אמרתי: שני השבטים היו אורחים קרואים ולשניהם היתה הרשות להשתתף בשמחה. ארבעה ארבעה נפלו מכל צד וצד, ושלושה ההרוגים ששבט אחד סבל יותר מהשני, הלא אחד מהם, הוא האשם בכל השערוריה, כי הוא היה הראשון שפגע בחברו, ודמו בראשו ואין לו גאולה, נשארו השנים שגאולה תהיה להם, ועל השבט השני לשלם כפי החוק שכתוב בספרי נבוא מחמד, והנבוא גם אמר, כי עניי עם יוכלו לשלם גם בצאנם ובבקרם. לכן מכריז אנכי את פסק דיני: ששנה תמימה ינתן להם לאסף די כסף הגאולה, וגם מכריז אנכי שביתת הנשק עוד לשנה.   פסק דיני הפיק רצון של שני הצדדים. וככלות השנה עשו סעודת סולחא.   הפעם שחט שוחט יהודי את הכבשים כדת וכדין, וגם אני, השופט היה בין המשתתפים בסעודה, וברית שלום נכרת בין שני השבטים בעזרתי.   כעת מתאמץ מר המרשולד לאחה את הקרע בין מדינת ישראל ומדינות הערבים. מובטחנו כי לא ימצא כל קֻשיים בישראל. אחלי, כי יעלה לו לשכנע גם את הערבים, כי כריתת ברית שלום עם ישראל יהיה להם, להערבים לתועלת רבה, לא פחות משהיא לישראל, ואז בודאי יהי" מר המרשולד מראשי הקרואים לסעודת סולחא ומקומו בראש השלחן כמוני לפני ששים שנה.

דאג המרשולד לפני בניין האו"מ בניו יורק

זכרונות מחיי אברהם שפירא, כרך ב', פרק 10 (בתרגום ירחמיאל איצקוביץ)

פרק עשירי (עמודים 1-6 במחברת)

(מבוא קצר על "זכרונות אברהם שפירא" יש כאן)

התאמצתי לרכש לנו ידידים הרבה בין הערבים. - הלקח שלמדתי לא לפנות עוד לעזרה למשטרה הטורקית.

היה אתנו אחד יושב פתח-תקוה, שכֻלם כנוהו הַטֶשרְקֶס היהודיי, כי מקַווקַז היה מוצאו. הוא היה שולחני, או כפי שכנוהו בעברית: חלפן. היות שלא היה לנו שום בנק בעת ממשלת הטורקית, ואנשים באו הנה מכל אפסי תבל, והביאו אתם מעות ממדינות שונות, לכן זקוקים היינו לחלפן.  הוא גם הנהיג מטבעות משלו, מצלצלים (קליין געלט). אגב, מזה נבעו שטרי בנק שלנו הראשונים מפתח-תקוה.   היה החלפן שלנו יוצא מפתח-תקוה, רכוב על סוסו כל יום שישי בשבוע. כֻלם ידעו כי הוא מחזיק בחֻבו סכום גדול לפי השגתנו אז. פעם התנפלו עליו רוצחים ויירו בו וירצחוהו ויבוא להם את כל הונו.  כאשר הגיעה לנו הידיעה המעציבה כבר היתה שלש אחר הצהרים. יצאתי תיכף לדרך. כאשר הגעתי ליפו כבר הגיעה השעה להדליק נרות של שבת. הלכתי לראות את הרב קוק ולשאל אותו אם מותר לי להמשיך בצייד אחרי הרוצחים ביום השבת.

אחרי שהוא התיר לי להמשיך באתי בקשר עם ראש הזשאנדרם הטורקי, והוא נאות לתן לידי חמישה זשנדרמים וַיְצַוֵם לשמוע בקולי.   אולם לדבר אחד לא הסכים, שאנשיו יצאו אתי בלילה. לשוא היו דברי אליו, כי אין לנו להתמהמה, כי בין כה וכה והרוצחים ימלטו. דברי היו ללא הועיל. הלילה, אמר, נִתן לשֵנָה ולָפוּש, ולא היה לי כל ברירה. כמובן לא המתינו לנו הרוצחים עד כי יקיצו הטורקים, ונעלמו באשון הלילה. ולי היה זה ללקח טוב, לא לפנות עוד לעזרה למשטרה הטורקית.   ימים ספורות, אחרי תבוסתי על ידי משטרה הטורקית, באו אלי מספר משבט הבדוים הגרים בכפר סמוך לנו, ויספרו לי, כי גנבים באו הלילה ויגנבו את כל צאנם ובעירם, וזה היה כל רכושם.   אנשי השבט הזה היו נשכרים לפעמים לי כשומרים, וארגיש כחוב מוטל עלי להושיעם בעת צרתם.   לקחתי אתי ששה מהם ונעקב על עקבותיהם. לעת ערב הגענו לכפר ערבי הידוע לנו כקן של שודדים וגנבים. העקבות כיונונו בדיוק לכפר הזה.

ידעתי היטב כי באנו אל המקום הנכון. אולם תכסיסי היה לנסות קדם בחלקות ובדברי נימוס, לפנות להם לרוח היושר שבהם, וּלְחוּש הכבוד של שכנינו היקרים.

זקן הכפר עם כל נכדיו קדמו אותנו ויזמינונו לסעודה חגיגית עם כל חשובי הכפר.

קבלנו את הזמנתם ברצון טוב. כי אין להשיב הזמנה לסעודה כזאת, אם אין בנפשך לקנות לך שונא נצחי. לסעודה כזאת שוחטים הם כשב, וכמנהגם מובילים הם את הכשב החיה לאורחם החשוב ולפני עיניו עושים את משפטה וצולים אותה במדורה בחוץ.

אנכי לא הייתי אוכל טרפות. היה תמיד אחד מעוזרי קורא בקול כי אינני אוכל בשר בנכר. והיה מארחי מכין לפני זיתים, לחם וקפה, והסעודה הוחגה כמשפטה.

גם בפעם הזאת היה כן. ויהי כטוב לב הערבים בסעודה שאל אותם אחד מעוזרי באפן דפלומטי, אם לא בהזדמנות, בעת שהם היו בכפר, היו הכבשים עוקבות ורצות אחריהם.   ואנכי מצדי הוספתי, כי מכיר אנכי היטב את מארחי לאנשים נאמנים וישרי לב, ובודאי אינני חושד אותם בגנבה, - אולם אנשים אנחנו ולא מלאכי אלוהים. הכלל, טוב לנו אם נחיה בשלום ובכבוד יחדיו.

זקני הכפר הניעו בראשם לאותי כי הכל יהיה בסדר. הם הבינו, כי הם נפלו בפח וירצו להציל את כבודם, ויבטיחוני כי הכל יגָמר בסדר הכי טוב. הם הכינו לי את יצועי. ולמחרת כשיצאנו לחוצות הכפר, כבר חכו לנו הכשבים, הסוסים והעגלות, לא חסר דבר. והמוכתר אמר לי: - כן שייך איבראים מוסא, לא ידענו, כי אנשיך הם. אקוה כי תמחל ותסלח לנו. חזרנו לביתינו בדרך אחרת. לעת ערב הגענו לכפר הערבי לובן, בגליל שכם. המוכטר (!) של הכפר לא ידע אותי, חשבני לשייך בדוי. כמובן, לכבוד אורחים נכבדים - ולפי תלבשתי נחשבתי בעיניו לנכבד מאד, כי מַדֵי בֶדְוִי חדשים היו עלי, ורוכב הייתי על סוס אביר ערבי, ועל צדי הייתי אזור חרב מכוסה כסף - אסף את כל זקני הכפר, וראשי בית אב, וישחט את הכבשה הדשנה ביותר בעדרו לסעודה.   כשהיו נחפזים, כי לא ידעו על ביקורנו, שכח מארחנו על הנימוס המקבל להביא את הכבשה החיה לפני עיני האורח. זאת חרה מאד למלווי ולא מצאו לנכון להודיעו כי האוחר, זה אני, איננו אוכל בשר.   ההכנות לסעודה ארכו זמן רב ויגישו לנו בינתים קפה, נרגילות, והיינו משוחחים על עניני תבל.   לבסוף אחר חצות הלילה הובילו בטכס חגיגי את הדוּד הענקי עם הכבשה המע‎ֻטרת במסגרת גבוהה של ארֶז. עינים של הערבים הרעבנתים נצנצו. פיותיהם נמלאו ריר וידיהם נמשכו לחתיכי הבשר אשר שֶטֶף דשנם זרם. אולם אין איש נוגע לאכל. לפי נימסם, על האורח להתחיל. אולם אנכי לא נגעתי בבשר. ואֹמַר: - אכלו ידידי לתאבון. פני המוכטר הלבינו. זה זלזול כבוד נורא, ועלול להביא לידי מחלוקת מרה.   המוכטר נגש אלי, ובקול מבוכה שאלני: - מדוע לא הפיקה סעודתי רצון טוב מכבודך? אז הודיע אחד מעוזרי את סבת סרובי לָאֹכֶל, ויאמר: אבו איצחק איננו אוכל בשר. הערבים קראונו גם אבו איצחק על שם בני הבכור יצחק.   שמו זה עוד לא היה ידוע בין הערבים באזורים הרחוקים. וישאל שוב המוכטר: - אבו איצחק? ומי הוא? המלוה אותי ענהו: - אל שלחנך מסב איבראים מוסא מפתח-תקוה. המוכטר כרע על ברכיו לפני וישאל: - האתה הוא איבראים מוסא?   כן, אנכי הוא זה. - הַאָמְנם אתה הוא איבראים מוסא? - שאלני שנית בתמהון. כן, אני הוא זה פקעה סבלנותי. אולם כאשר שִלֵש לכרוע על ברכיו ולשאל בפעם השלישית אותה השאלה, עניתיו בכעס, - אנכי הוא איבראים מוסא לטוב או לרע. אז ענה המוכטר ואמר לי: כן, עמיר איבראים, אל יִחַר לך. לכבוד גדול יחשב ביקורך לי. אינני שֹווֶה לביקורו של אורח חשוב כזה. רבות שמעתי עליך. אולם לא כן תארתי אותך בדמיוני. - והאיך תארת אותי בדמיונך? - גדלה סקרנותי. בדמיוני, ארוך זקן אתה וכרסני (כרס בולט סימן חשיבות הוא אצל הערבים). שמעתי עליך כי את הים מגמא אתה, ואת היבשה תבלא, והנה איש דל בשר לפני, כמוני, כמוך. - הלא תראה, - אמרתי לו, והלא גם את סעודתך הערבה אינני יכל לאכל. - והאיך יכלתי לגמא את הים? לבסוף הגישו לי זיתים אחדים וגלוסקה רכה וטעמתי. אז התנפלו הערבים על הארז והבשר בתאבון נפלא, והיו משתאים שאיבראים מוסא מסתפק בזיתים אחדים במקום כל הים.   למחרת, כשנסענו לביתינו ליוו אותנו כל אנשי הכפר בהערצה ובידידות. הייתי שבע רצון בביקורי זה, כי לדבר חשוב וחיוני היה לישוב הזעיר רכישת ידידים בין שכנינו הערבים.

זכרונות מחיי אברהם שפירא - מבוא קצר

זה ספר שמצוי אצלי בכתב יד. כלומר - כתוב בכתב יד בתוך מחברת בכריכה קשה.

מכיוון שלא מזמן עברתי דירה, חלק מספריי אינם מסודרים במקומם עדיין, וכרגע יש בידי רק הכרך השני של ספר זה.

על הדף הפנימי של הכריכה כתוב: זכרונות מחיי אברהם שפירא, נדפס בטאג מרגן זשורנאל עתון אידי יומי בניו יורק, ומתרגם לעברית מאת ירחמיאל איצקוביץ י"א ניסן תשט"ז, חלק שני.

לאותה כריכה פנימית גם מודבק גזיר עיתון באידיש של מאמר קצר "לארד סעמויעל און אברהם שאפירא, ביידע 90-יעריגע, באגריסען איינער דער אנדערן" דהיינו - לורד סמואל ואברהם שפירא חוגגים 90, מברכים איש את רעהו.

לא הצלחתי לאתר מיהו ירחמיאל איצקוביץ. כל מה שהצלחתי למצוא ברחבי הרשת הוא הדף המוקדש לבנו של ירחמיאל איצקוביץ, משה איצקוביץ, שנהרג במערכה בסיני.

אברהם שפירא, לעומת זאת, ידוע כ"זקן השומרים", ממקימי "השומר". תגגלו אם אתם לא יודעים.

אין לי מושג איך הגיעה המחברת לספרייה של סבתי. אין לי גם מושג האם הספר הזה יצא לאור בכל צורה שהיא, כלומר ביידיש או בעברית. מה שהצלחתי למצוא באינטרנט זה דף ב-google books שבו יש הכותרת "דין וחשבון על הוצאת זכרונות אברהם שפירא בשני כרכים 15 אוגוסט 1938 עד 10 ביולי 1939"; בדף מדוּוח שבספר יש 22 עמודים - כלומר, מדובר בחוברת. מכאן אפשר לנחש שמישהו לָוָה כספים מאנשים על מנת להוציא את הספר "זכרונות אברהם שפירא", התחיל בהוצאת הספר או בתרגומו, והוציא חוברת בת 22 עמודים בה הוא מדווח, מן הסתם לנושיו, על הוצאותיו. שמו של איצקוביץ לא נזכר, וגם אין שום אינפורמציה נוספת על החוברת.

אני מתחילה, אם כן, להקליד את התרגום לעברית של זכרונות מחיי אברהם שפירא.

לא אוהבת להשמיץ, אבל..

הספר הבא שנפל לידי: 

אודים, מאת פ. עמירם 

(מן הסתם זה שם ספרותי של מישהו, כמו ב. מיכאל או ט. כרמי)

בהוצאת "פילה", י. ראובני, ירושלים (אם כי נדפס בדפוס "גרפיקה" בתל אביב, רח' הרצל 23). לא מצאתי שום ספר אחר מהוצאת "פילה" י. ראובני. אין שנת הוצאה, אם כי מצאתי ב"מפעל הביבליוגרפיה העברי" כשנת 1951 בדף מסוים, אם כי ברשומה עצמה אין ציון של שנה.

הספר גם מופיע ב"גוגל בוקס" משום מה.

זה ספר שירים. שירים לא משהו, אם להתבטא בנימוס, אבל רבים מהם מאוד פטריוטים-צבאיים.

יש עירוב של פטריוטיזם:

אנחנו הדור שגדל לקולות תותחים

דרכנו סלועה וזרועה לארכה חתחתים

"שלום" שהיה ואינו - פירושו לא נד

כי ירי-תותחים מלוונו מאז עד עתה

או:

אלי

חשל לפלדה את ידי

עד אקום נקמתי באויבי

עם נרטיב חלוצי:

סב עוד מעגל ההורה

הריקוד לא בא סופו

יד לכתף ונשירה

את שירנו עת נרקוד

יחד עם נרטיב עירוני-מלחי (מלשון שירי-מלחים, הקשורים בנמלים, שכרות וזונות. זונות אין כאן, אבל:)

המלצר!

תן עוד יי"ש!

עוד בקבוק של שכר!

אין טפה גם אֶחַת {כך במקור} בבקבוק הריקם

להרוות צמאוני הגדול, הבוער

בתוכי

מה שבעיני תמוה שבכל השירים האלה אין שום ציון משמעות אמיתית: למה הדובר רוצה לשתות? על איזה צמא הוא מדבר, על איזו נקמה? איזה שיר הוא רוקד? למה הספר נקרא אודים? אולי מדובר בניצול שואה? זה לא ברור מן השירים.

 ודוגמה אחרונה, שיר במלואו. אם אתם מבינים מה בדיוק המשמעות, אשמח לשמוע. עמ' 19, מועתק במדויק (חוץ מסימון השין השמאלית או הימנית שלא מצאתי על המחשב):

אֲנִי וְצִלִּי מְטַיְּלִים בַּשָּדוֹת...

במְטַיְּלִים בַּשָּדוֹת,

הַלַּיְלָה קֵיצִי וּבָהִיר,

הָעִיר רְחוֹקָה וּכְמוֹ כוֹכָבִים

קוֹרְצִים לִי אוֹרוֹת, וְכָבִים.

אֲנִי וְצִלִּי, וְשָדוֹת מִשְתָּרְעִים - 

שְלֹשָה תּוֹךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה,

יָרֵחַ מַבִּיט, מַבִּיטִים כּוֹכָבִים.

מַבִּיט אֱלֹהִים אֶל שְבִילִי.

מַבִּיט אֱלֹהִים וְדָבָר לֹא יַגִּיד:

אַמְשִיךְ בְּדַרְכִּי אִם אָשוּב?

אֲנִי וְצִלִּי וְהַשְּבִיל הַנִּפְתָּל

בַּלַּיְלָה סוֹדוֹת לוֹאֲטִים.

אתה הבנת את זה ברוך?

עוד מעטו של יוחנן בן-זכאי

ּ

הקדשה:

לחנה היקרה,

כל אדם נער,

ינעים זמירות;

הזקן - 

שירות יֶאֱרׂג,

הפליג - 

יַעֲרֹג וְיַעֲבֹר.

בידידות

יוחנן

ערב פסח, תש"ל

זו ההקדשה היפה שכתב יוחנן בן-זכאי לסבתי ב-1970, בפתיחה לספר תרגומי שירי אהבה סיניים "על פי יוּאֶפוּ" כפי שכתוב בעמוד השער.

לא מצויין מאיזו שפה תורגם הספר. אני חושדת שהוא תורגם מרוסית. אני לא חושבת שיוחנן בן זכאי ידע סינית, אבל בתקופה ההיא עדיין היה מתקבל על הדעת לתרגם ספרות עולם לעברית מרוסית, או אנגלית, כלומר - לא משפת המקור.

התחלת המנהג היתה ברצון להציג לעברים החדשים שהלכו ונולדו במדינה שבדרך ספרות טובה בעברית. 

אמנם היה בשנות השבעים סינולוג מקצועי, שגם עסק בתרגום מסינית. שמו היה יורי גראוזה והוא הוציא לאור תרגום של דאו דה ג'ינג ב-1973 (יחד עם חנוך קלעי - כנראה לצורך עזרה בעברית) וב-1977 הוציא את מגדל הנצח : שירת טאנג בשיתוף עם יונה אלון (מן הסתם מאותה סיבה), אבל בכל זאת הוצאת קרית-ספר, הוצאה מכובדת לכל הדעות, הוציאה את השירים הסיניים מפרי עטו של בן-זכאי שנכתבו "על פי יוּאֶפוּ".

האמת - השירים יפים מאוד. הנה דוגמה (מעמ' 25):

בִּרְצוֹת אֲהוּבִי

בִּרְצוֹת אֲהוּבִי

חֲדָרַי לָבוֹא פְּנִימָה,

אֲנִי בִּמְבוּכַת הַלֵּב

הַדֶּרֶךְ אֲפַנֶה לוֹ לְאַט.

פִּיו שָנִי נוֹטֵף

שִירֵי אַהֲבַת עֲדָנִים,

וּצְלִילֵי נֵבֶל

יַעֲנוּ אֶצְבָּעוֹת עֲנֻגוֹת.

מהדהד שיר השירים כזה, לא?

מְלַפְּפוֹן

כן, זה פוסט על מְלַפְּפוֹן, לא על מלפפון.

הפוסט הזה חורג מן הנושא הכללי של הבלוג, הוא לא קשור לספרייה של סבתא שלי, אלא לאריגה. אחד מתחביבי החשובים.

הכל יודעים שחוטי האריגה הם שתי וערב. ידוע גם כן שאת חוטי השתי צריך לכרוך בצורה מיוחדת בסדר מסוים על מסגרת עץ, שהיא עיקר הנול. עכשיו, שערו בנפשיכם: אתה רוצים לארוג כיסוי למיטה זוגית המעוטר בפסים לכל אורכו, כל פס בצבע אחר. איך אפשר לכרוך את חוטי השתי מבלי לסבכם זה בזה? (נניח שיש כאלף חוטי שתי, שאורכו של כל אחד מהם שני מטר, ואלה מספרים סבירים).

ובכן, קמו חכמים והמציא מין מכשיר שכזה שעליו כורכים את חוטי השתי על פי הסדר הרצוי. לאחר שכל החוטים מונחים זה על יד זה, מעבירים אותם מן המכשיר אל הנול.

זו תמונת המכשיר עם חוטים כרוכים עליו:

יש תמונות נוספות של מכשיר כזה ברחבי הרשת, כמו כאן.

ועכשיו לעניין עצמו: נשאלת השאלה, מה שם ייקרא למכשיר זה? הצעתי היא, ועל כך אשמח לקבל את תגובותיכם, היא לכנותו מְלַפְּפוֹן, משום שעליו מלפפים את חוטי השתי. חשבתי גם על "מלפף" או "כורכן", אך המלפפון נשמע לי רענן וקליט.

אנא תגובותיכם.

הספרייה של סבתא שלי

 הבלוג הזה הוא על הספרייה של סבתא שלי. הספרייה שלה נמצאת אתי כעת, אחרי שעברה טלטולים, ניפויים ושוב ניפויים, עברה מדינות ושינויי יחס. אני עצמי כבר בגיל בו הייתי יכולה להיות סבתא, קרוב לשישים. הספרים שנותרו מספרייתה של סבתי עומדים עכשיו אצלי בחדר העבודה, ואני מעלעלת בהם ומגלה אוצרות.

חנה עלתה לארץ מאודסה בשנת 1924 בהיותה בת עשרים ושלוש. בעלותה דיברה עברית שוטפת, משום שלמדה בגמנסיה עברית, ואף היתה בעלת תואר ראשון במדעי הרוח. היא ידעה רוסית, יידיש (מהבית), עברית, אנגלית, גרמנית וצרפתית (מלימודיה בגמנסיה העברית). ערבית למדה כבר בארץ.

בארץ נשאה חנה למאיר אבן-טוב, מבלארוס במקור. הוא היה ממשפחת חסידים, בעוד חנה היתה ממשפחה משכילית.  נולדו להם שני ילדים, בן ובת. הבן, אורי, שנולד ב-1927 היה בגיל העשרה בזמן מלחמות המדינה. בתירוץ בטחוני זה הוא הסתלק מבית הספר ככל שעלה בידו, והסתובב עם לוחמים ואנשי רוח. היה לו רומן עם אידאולוגיות שונות, במיוחד סוציאליזם וקומוניזם בוורסיה הציונית והבלתי ציונית.

את כל זה אני מספרת רק כדי לאפיין את הספרייה.

הספרייה היתה רובה ככולה בעברית (למעט ספרים מועטים ברוסית ושפות אחרות). אפשר למצוא בה תלמוד וספרות רבנית (שהסבא למד ממנה), תרגומי ספרות עולם לעברית, למען ההשכלה הטובה של בני הנעורים (מצד הסבתא), ספרות אידאולוגית (מצד הבן) וספרות עברית חדשה (מצד הבת). הרבה מאוד ספרות עברית של ראשי הציונות, ספרות ילדים בעברית וכיוצא באלה.

את הפנינים שאני מגלה בספרייה, אחלוק אתכם כאן בבלוג הזה.

מִלַת קֶסֶם / חַי סִפּוּרים. עיבד - יוחנן בן-זכאי

זהו ספר ילדים שכתב יוחנן בן זכאי, לא החכם המשנאי, אלא ידידה של סבתי. שמו המקורי היה גלובמן.

יוחנן היה מבוגר מסבתי בכעשרים שנה, אך כנראה חיבב אותה והעניק לה תדיר מספריו. הוא היה ידיד רחוק, בין השאר כי בשנים האחרונות חי, כמדומני, בתל-אביב, ולא התראה עם סבתי לעתים תכופות.

יוחנן עלה לארץ ב-1923, סמוך לזמן עלייתה של סבתי, וגם מוצאו היה מאודסה כמוה. הוא עבד בסוכנות היהודית כפי שעבדה היא, ואפשר ששם החלו להתרקם יחסי הידידות שביניהם.

ככל שידיעתי מגעת היו ליוחנן ולאשתו שתי בנות, האחת - טלילה בן-זכאי, השחקנית המוכרת, והשנייה - ברכה, שנפטרה בדמי ימיה, אולי בעת שירותה הצבאי.את כתביה הוציא לאור יוחנן לאחר מותה, ואספר עליהם בהזדמנות אחרת.

יוחנן בן זכאי אהב לכתוב, ובמיוחד לעבד סיפורים לילדים, והוציא ספרים רבים. הספר "מלת קסם" הוא עיבוד לילדים של סיפורים רוסיים, משל וו. אוסייבה ול.נ. טולסטוי. בדף הראשון כתב לי הקדשה בכתב יד עדין ויפה:

לרונית של סבתא

מסבא של רוני -

מלת קסם.

הדוד יוחנן

תל-אביב

פורים, תשכ"ה

 למען האמת פגשתי ביוחנן בן זכאי פעם אחת מהירה בלבד, הוא היה איש זקן, גבוה וזקוף.

אהבתי את הספר מלת קסם, אהבתי את השפה הגבוהה והמדוייקת שבו, ואף אהבתי את הסיפורים. כיום הסיפורים כבר פחות נאים בעיני, הם חינוכיים מדי, מלמדים את הפעוטים את השימוש במילות הנימוס, ואת ההתנהגות הנאותה (בעיקר עזרה לזולת), וברבים מהם מופיע בסוף הסיפור פתגם המדגיש את מוסר ההשכל, כגון - "עזור תעזור", או "זה נאה אומר וזה נאה עושה". 

מעניינים הם הסיפורים היוצרים מתח רגשי הבא אל סיומו הטוב: ילדים השוחים בים וכריש מתקרב אליהם, תותחן באוניה סמוכה יורה לכיוון הכריש ועוצם את עיניו עד אשר ענן אבק השריפה ייעלם ויתברר אם אכן היריה הועילה. היא הועילה, בטנו הצהובה של הכריש צפה במים, ומלחים יצאו בסירה להחזיר את הילדים.

יש סיפורים שכל עניינם ליצור תגובה רגשית חזקה, עצובה דווקא: סיפור על אריה שהושם כלב בכלובו, והשניים התיידדו. כאשר הכלב נפטר, נשאר האריה קרוב לגופת הכלב במשך ששה ימים ואז מת גם הוא.

הנה כמה מפניני שפתו של יוחנן בן-זכאי: 

-- אמא, מה המעשה הטוב אשר עלי לעשות? 

החליקה אמו את ראשו: 

-- צא, בני, לטיל עם אחותך הקטנה, עזור לאומנת לפנות הכלים, וגם את הכלבלב תשקה.

או אחרת:

-- בעוגה חשקה נפשו, חביבי שלי, בעוגה חמה -- דובבו שפתי הזקנה וידה בוררת את העוגה הטובה ביותר.

רוני היא נכדתו של יוחנן בן-זכאי, בתם של השחקנים טלילה בן זכאי ואורי לוי, היא נולדה שנתיים לפני.